נושא רבעוני: הטיול שלנו ביפן!

מוגיטבה: אני לא בטוח למה, אבל האתר של קואופטריב בלוגי האנימה (http://animecoop.jiyuu.org/) לא ממש עובד כרגע כשאנחנו מנסים להיכנס אליו. אבל בכל זאת הבטחנו שנצטרף ליוזמה הרבעונית שלו ונספר על הטיול שלנו ליפן ולכן נקיים! הגיע הזמן לשמוע את הסיפורים המרתקים, המהממים, המדהימים, עוצרי הנשימה, המצחיקים, ה...

יסה-קון: הרגילים למדי.

מוגי: רגילים! עד כמה שסיפור הטיול של של שני חנונים, חובבי אנימה, חסרי אחריות וסבלנות לתכנון סביר ביפן יכול להיות רגיל.

יסה: כן. בהחלט. רגיל.

אני די בטוח שיש הרבה מאוד חנונים חובבי אנימה שאין להם שמץ של מושג מהחיים שלהם שבאים ליפן בשביל לנסות למצוא את ה..שורשים.. ה"מכה" (העיר המוסלמית, לא הז'אנר) של האוטקואים...

או סתם לנסות להשכיב יפניות ולפנטז שהן יצעקו כמו ילדות אנימה בהנטאי.

אבל אני לא מדבר מניסיון או משהו....

כן... אני בדרך כלל מחפש משהו יותר.. משמעותי מילדות שצועקות בהנטאי אבל.. וואטאבר.


בכל מקרה. הטיול שלנו ליפן, או יותר נכון הטיולים שלנו ליפן,

כן.. הרבים מספור. כל כך הרבה שאי אפשר.. אה לא.. רגע.. בעצם שניים.



טיול ראשון – 2005


כמו שהתחלתי להגיד.. אני מניח שצריך להתחיל בלספר על איך החלטנו לנסוע ליפן. הרשו לי לקחת אתכם לעבר הרחוק מאוד, אי שם בשנת 2005 – כאשר עבדכם הנאמן וחברו הטוב ביותר השתחררו מהצבא והחלו את חייהם הבוגרים. לפחות מבחינת הגיל..

שנינו היינו כבר מזה מספר שנים חובבים נלהבים של אנימה ומנגה, ואני גם התחלתי לפתח עניין בפנים אחרות של תרבות יפן. אבל בהיותנו משוחררים טריים וחסרי כל

מושג, משמעות, הבנה..

כן, גם. במיוחד לאור העובדה שבאותו הזמן התחלתי לימודים לתואר ראשון שרוששו אותי גם ממעט החסכונות שהיו לי – לא בדיוק חשבנו שטיול למדינה יקרה כמו יפן הוא אופציה ראלית. מצד שני, אחרי שלוש שנים של גיהינום עלי אדמות (הידוע גם בכינויו: "השירות הצבאי") הרגשנו שאנחנו חייבים את זה לעצמנו.

אז אספנו חסכונות מכל הבא ליד, מענק השחרור והכסף ששמנו בצד לאורך השירות, לצד גירוד מטבעות מבין הכריות של הספה ונבירה אחרי דמי חנוכה שאבדו בין המגירות בעשרים השנים החולפות, הביאו אותנו למספיק תקציב בשביל פחות או יותר שבוע ביוון.

זה היה השלב שבו אני נכנעתי, והצעתי שניסע לסין. יסה-קון לא הסכים, לעומתי, לוותר בכזאת קלות. הוא התעקש שניסע ליפן ויהי מה. בדיעבד אני שמח על כך שהוא התעקש. אבל אל תגלו לו את זה.

זה בסדר. לא שמעתי כלום.

בסך הכל אספנו חמישה עשר אלף שקלים כל אחד בערך. עם התקציב הזה יצאנו והתחלנו לתכנן טיול של חודש ביפן. מכיוון שרק כרטיס הטיסה בעצמו עלה באותו הזמן כששת אלפים ש"ח, וכרטיס רכבות פתוח לשלושה שבועות עלה עוד שלושת אלפים – התקציב הזה דרש מאיתנו לא מעט התגמשות בכל השאר.

אתם לא יודעים כמה גמישים היינו, כדי להיכנס לאוהל הקטנטן שלנו עם כל הציוד שלנו...

האוהל שלנו... אין כמו הבית.

כן. אני כבר מגיע לזה. בכל מקרה, ידענו (ואם שכחנו את זה לרגע, לא היו חסרים אנשים "אכפתיים" שטרחו להזכיר לנו) שיפן היא מדינה מאוד יקרה. ושאם אנחנו רוצים לשרוד שם חודש עם תקציב זעום כמו שהיה לנו, נצטרך לתכנן את כל הצעדים שלנו בה באופן קפדני ומדוקדק. נהיה חייבים להחליט על הכל מראש, ולפרטי פרטים.

אלא שבכל פעם שנפגשנו כדי לתכנן את הטיול שלנו, הייתה לנו הנטייה ללכת מכות אחד עם השני, לצחוק על דברים מטופשים או סתם... ובכן.. לשבת ולראות אנימה. בכל מקרה, בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתחילת חודש ספטמבר, יום לפני הטיסה, כשאין לנו ממש מושג מה נעשה מלבד שאנחנו הולכים לעשות את הטיול מצפון לדרום.

אז קנינו אוהל, קופסאות שימורים, אטריות ומדריך "לונלי פלנט" של יפן. ויצאנו לדרך עם הרבה תקווה, ומעט מאוד מושג לגבי משהו.

בדיעבד, אני מניח שאם היינו עושים לפחות טיפה מחקר על יפן, לא היינו מופתעים מדי למשל מהעובדה שאף אחד שם לא מדבר אנגלית. כולל אותם אנשים שיושבים בקופסה הקטנה בתחנת הרכבת המרכזית של טוקיו שנושאת את השלט המזמין "מידע לתיירים."

כנראה שהם חשבו על תיירי פנים.

או שהם פשוט מניחים באופן הגיוני שכל אדם שפוי בעולם מדבר יפנית. או כך לפחות זה מרגיש.

זה יסביר למה אף אחד בישראל לא מדבר יפנית!

כן, כנראה. למרות זאת, בדרך לא דרך הצלחנו לקנות כרטיסי רכבת ברכבת לילה לאי הצפוני ביותר מארבעת האיים המרכזיים של יפן – הוקאידו. שם התחלנו ממש את הטיול.

העיר הראשונה שאליה הגענו בהוקאידו הייתה סאפורו. שם, בהיותנו ישראלים חסרי פרוטה תכננו למלא את המימיות שלנו מברזיה ציבורית ולאכול ארוחת בוקר. בהתחשב בעובדה שהיינו על מטוס ואחר כך על רכבת החל מחמש בבוקר יומיים לפני כן, הגענו למסכנה שהגיע הזמן להיות במקום נורמלי, להתאושש לאכול ולקנות גזיה כדי שנוכל לבשל אוכל ולהכין תה בהמשך.

אז ישבנו על אחת האדניות מול תחנת הרכבת המרכזית בסאפורו, ופתחנו קופסת תירס כאשר לפתע הבחנו כי ילדה בת 17 בערך עומדת במקומה ובוהה בנו.

בהיותנו ישראלים טובים (ובעיקר בהיותנו אנחנו) הצענו לה קצת מהתירס, אם היא מעוניינת.

היא אכלה ממנו, ואז המשיכה לעמוד שם.

לפי מה שזכור לי היא אמרה משהו על כך שזה טוב, בצורה מאוד מנומסת, ואחר כך סרבה לאכול מזה שוב. אבל עזוב.

בקיצור, לשמחנו היא ידעה טיפה אנגלית, אז דיברנו אתה קצת. כאשר החלטנו ללכת משם, וביקשנו למלא מים במימיות היא סימנה לנו לחכות ונעלמה. היא חזרה אחרי כמה דקות כשבידה שישה בקבוקי מים מינרליים קטנים. היא סירבה לקבל מאיתנו כסף בחזרה עבורם למרות שהפצרנו בה לקחת אותו. עד היום אני מרגיש די רע לגבי הסיפור הזה.

אני לא כל כך. קודם כל עם יפנים כל כך קשה לדעת שיש מצב שהיא בכלל הייתה בת שלושים. וגם אם היא הייתה ילדה, בתור יפנית, יש מצב שדמי הכיס שלה היו יותר מאשר המשכורת החודשית שלנו. זה שהיא יכלה להרשות לעצמה לקנות כמה בקבוקי מים לזרים ברחוב רומזת לי שהיא כנראה לא הייתה עד כדי כך חסרת כסף.

…

את השבוע הראשון שלנו בהוקאידו בילנו באוהל. ישנו באתרי קמפינג, או סתם בשדות פתוחים מחוץ לערים, בישלנו לעצמנו אטריות על גזיה, או אכלנו שקדי מרק ואוכל מקופסאות שימורים והלכנו ככל שיכולנו ברגל ממקום למקום...

הוכחנו את היכולות האדירות שלנו בניווט כשהגענו למקומות הלא נכונים, טיפסנו במעלה הרים שהיינו אמורים לרדת במורדם, גילנו שבזמן שאנחנו קרטענו כמו שתי גרוטאות במעלה עליות תלולות, ילדי בית ספר יסודי עקפו אותנו בריצה בלי למצמץ. ניסינו לבקש הכוונה מהיפנים, ולא הצלחנו להבין למה הם לא מבינים את המפה שאנחנו מגישים להם (שהייתה בקוראינית, אופס!).

ופגשנו קבוצה של גנגסטרים לעתיד.

זה היה יותר כמו הם פגשו אותנו. אנחנו ישבנו לנו לתומנו באוהל, כאשר פתאום אדם מפחיד לבוש מעיל עור ושיכור כלוט ניגש אלינו ומשך אותנו אל חבורת האופנוענים שהיה אתם. זה היה די מפחיד עד שהתברר שהם דווקא חבר'ה די נחמדים. הם נהנו לשמוע את הדיסק של "מטאליקה" שהיה איתנו. וכשביקשו מאיתנו להשמיע להם מוזיקה ישראלית הם אפילו רקדו לצלילי "בלדה לסוכן כפול" של משינה.

אני לא מצאתי אותם כל כך מפחידים, אבל אני לא הכרתי בזמנו את הסיפורים על האופנוענים שהופכים אח"כ ליאקוזה. אני מצאתי אותם נחמדים מההתחלה עד הסוף. חוץ מהקטע, אולי, כשהם ניסו להאכיל אותי באיזה יצור ימי בלתי ברור שהם עשו על האש. מוגי יצא מזה בצעקות שהוא צמחוני, אני ניסיתי להיות מנומס. זה לא עבד לי ממש כי לא היה קל להעמיד פנים שזה טעים.

אחר כך, מנהיג החבורה ניסה להסביר לנו שהוא "otou-san” (אבא) עבור החברים האחרים, מילה שהכרנו מאנימה. אני ניסיתי להסביר שמוגי מתנהג כמו אימא, אבל מכיוון שהיפנית שלנו בזמנו הייתה מבוססת על מילים שתפסנו מאנימה (לא תמיד בצורה מדויקת), אמרתי להם שהוא ה- “okasa,” במקום "okaa-san.” הם לא הצליחו ממש להבין למה אני אומר שהוא מטרייה...

משם נסענו דרומה, שם נתקענו באמצע טייפון...

כשנגמרו הרכבות של אותו היום. יצאנו לעירה שכוחת האל וניסינו להקים אוהל. הרוחות הפכו את זה לדי בלתי אפשרי. חזרנו מיואשים ורטובים לתחנת הרכבת. שם גילנו שהדלת לא נפתחת והאור כבוי. חשבנו שהתחנה סגורה ואנחנו נבלה שם בכניסה את הלילה. בעוד שאנחנו מצטופפים שם ומנסים לא להירטב, נהג מונית שהיה שם ליד יצא אלינו. לחץ על כפתור ופתח עבורנו את הדלתות. כך גילינו בפעם הראשונה שביפן יש דלתות אוטומטיות שנפתחות בלחיצה, ושהתחנה לא הייתה סגורה.

בתוך התחנה פגשנו שני בחורים שיכורים. אחד מהם הציע לנו לבוא לישון אצלו בבית, והשני ניסה לגרור אותו משם לפני שנגיד "כן.” הוא לא הספיק, כמובן. כאשר התארחנו אצלו באותו הלילה, הוא הציע לנו לטעום וואסבי, אבל הזהיר אותנו שזה חריף. אני חשבתי שהם לא מתכוונים לזה באמת, בתור ישראלים אנחנו אוכלים אוכל חריף כל הזמן, והדבר הירוק הזה לא נראה כזה מזיק. לקחתי כפית מלאה לפה. אחר כך התפתלתי על הרצפה בכאבים.

זה לא היה כל כך נורא.

רוצה לנסות ולהוכיח לי את זה?

לפי מה שזכור לי גם אני לקחתי חתיכה די גדולה. זה היה חריף אבל לא כל כך נורא.

נגיד.

אחר כך נסענו לקיוטו, שהתבררה כעיר מדהימה ביופייה ומלאה קסם היסטורי. משם נסענו לנארה, שם טעמנו גלידה בטעם תה ירוק (לא חוויה שארצה לחזור עליה פעם שנייה), והאכלנו עופרים בפריכיות אורז ישראליות.

עופרים , במיאג'ימה. אבל היו גם בנארה, תאמינו לנו!

אחרי זה הירושימה, שם ביקרנו במוזיאון השלום שמוקדש לנפגעי פצצת האטום. הסיור בין המוצגים הנוראיים, הפסלים הראליסטיים והעדויות הקשות הותירו אותנו המומים מעט.

בהירושימה גם טעמנו את ה"אוקונומיאקי,” או ה-”פיצה" היפנית. למרות שהדבר הזה ממש לא דומה בשום אופן לפיצה. זה יותר כמו בלינצ'ס עם מלא תוספות חריפות עליו. הכיסאות שם היו מקובעים לרצפה, וממש לא מתאימים לאנשים עם רגליים ארוכות כמוני. אבל בעל המסעדה היה ממש נחמד, והסכים להכין לי במיוחד מנה צמחונית. זה היה די טעים. רק טיפה חריף.

כמו ששמתם לב, מוגי הוא.. יותר בקטע האשכנזי מבחינת חריף. שזה די משעשע כי אני יותר אשכנזי ממנו.

בוא נגיד שטוב שלמדתי מוקדם את המילה "mizu” (מים). השתמשתי בה די הרבה באותו הערב.

ביקרנו שם גם בספריית המנגה של נגסקי שם הכרתי לראשונה את המנגה "צ'וביטס" ואת "I's” שהיו שתי היחידות שהיו שם באנגלית.

קרוב להירושימה נמצא האי הקטן "מיאג'ימה" שלחופיו השער האדום המפורסם ששקוע במי הים, שתמיד מופיע בתמונות של יפן. ניסינו להתחיל בצורה די מגושמת עם שתי יפניות שהסתובבנו איתן שם.

הטוריאי המפורסם של מיאג'ימה בזמן השפל

אני עדיין חושב שאם לא היית עוצר אותי אולי גם היינו מצליחים.

מי יודע, באמת? ...כנראה שאני. וכנראה שהתשובה היא לא.

בוא נסכים לא להסכים.

סבבה. אחרי הירושימה נראה היה טבעי לנסוע לנגסקי. שם עמדנו במרכז רובע "דשימה" ושאלנו יפנים המומים איפה נמצא דשימה. זו לא אשמתנו, מישהו היה צריך לעדכן אותנו שהיפנים הרחיבו את האי הקטן המלאכותי שעליו קראנו בספרי ההיסטוריה לרצועת חוף רחבה.

לאחר מכן נסענו לאוסקה, בה ביקרנו בטירה בת ארבע מאות שנה, ובלונה פארק קצת יותר צעיר. בשלב הזה פיתחתי חשק עז לפלאפל, אבל כל ניסיונותינו להסביר מה זה לעזאזל לתושבים המקומיים העלו חרס.

את הימים האחרונים שלנו בטיול הראשון של יפן בילינו בטוקיו. כאשר הגענו לאכסניה שבה שהינו שם בעל המקום עשה לנו סיור קצר, והסביר שהשירותים משותפים לנשים ולגברים. יסה-קון, שאל אם זה נכון גם לגבי המקלחות והמארח האדיב אמר שאנחנו יכולים להתקלח אחד עם השני. “ככה כולכם עושים שם בישראל בצבא, שמעתי. לא?”

לא נראה לי שעד סוף שהותנו שם הצלחנו לשכנע אותו שזה לא הכיוון שלנו. אבל לפחות זה זיכה אותנו בחדר לבד, רק שנינו.

בלילה האחרון שהינו בשדה התעופה כדי לא לפספס את הטיסה. פגשנו זוג אמריקאים דרומיים והתחלנו לדבר אתם על ישראל. הם ניסו להסביר לנו שהבעיה הישראלית פלסטינית תיפתר אם רק ניתן לפלסטינים קצת יותר כסף. אחר כך הם הסבירו לנו שה- K.K.K לא היו חבר'ה כל כך נוראים. זה היה די מטריד...


טיול שני – 2012

שבע שנים אחר כך החלטנו שוב לצאת ליפן.

הפעם היינו חמושים ביותר ידע, יותר שפה, יותר הבנה של הארץ ועדיין...

ועדיין מקווים להשכיב יפניות.

אני רציתי להגיד, ועדיין בלי כסף. אבל כן, גם.

לאורך שבע השנים שחלפו לא הפסקנו להתגעגע למקום המדהים שבו בילינו את אותו הסתיו כשהיינו בני 21. בזמן הזה, הספקנו ללמוד היסטוריה ושפה יפנית (אני שיניתי את מסלול הלימודים שלי חודש אחרי שחזרנו מהטיול). להקים מועדון סטודנטים (תא) לתרבות יפן, ובעיקר לראות עוד המון המון המון המון המון אנימה. ולקרוא מנגה.

צריכים להיות גם כמה "המונים" לפני המנגה. וגם ראינו כמה לייב אקשן ודרמות!

אבל למרות הכל, אני לא באמת יכול לומר שכאשר הגענו ליפן באמת ידענו משהו עליה. ובכל זאת, יש משהו שאי אפשר להסביר – המשיכה שלנו למקום הזה הפכה להיות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא הייתה פעם. זה כבר לא היה סתם "היי, בוא ניסע למקום המגניב הזה שבו עושים את כל הסרטים שאנחנו אוהבים.” היה בזה משהו יותר מזה.

כשתגלה מה היה ה"יותר מזה,” הזה, תודיע לי.

אחד ההבדלים המרכזיים היו שהפעם תאכלס ידענו קצת יפנית. זה עשה הבדל משמעותי.

בלי ספק. למשל בכל מה שקשור באוכל. בניגוד לפעם הראשונה שבה טסנו ליפן, והייתי צריך לנסות לתקשר עם אנשים איכשהו כדי להסביר להם שאני לא אוכל בשר, ולהתפשר בסופו של דבר על לחם. הפעם ממש יכולתי להסביר להם שאני לא אוכל בשר, לפני שהם אמרו לי שאין להם שום דבר שלא מכיל אותו ונאלצתי להתפשר על לחם (אחרי שבדקתי שהוא לא מכיל שומן חזיר – מסתבר שיש הרבה כאלו ביפן).

אוכל מפלטיק בכניסה למסעדה - אחלה דרך לעורר תיאבון לאוכל שאתה לא יכול לאכול בכל מקרה

לא ברצינות, השימוש בשפה היפנית, בסיסית ככל שתהיה, עזר לנו המון. כך למשל כאשר רק הגענו ונכנסו למסעדה "EF” שברובע אסקוסה. פתאום גילינו שאנחנו יכולים לדבר בחופשיות יחסית עם בעלת המסעדה, לשמוע ממנה על ההיסטוריה של המבנה והרובע, ואפילו לבקש ממנה מנה צמחונית (היא הייתה נחמדה מספיק כדי להכין כזאת במיוחד עבורי).

הדבר העיקרי שזה שינה זה היכולת לתקשר ולהבין מצבים עם אנשים שרק פגשת והיכולת להתבדח.

לא שזה תמיד עזר מיד. כך למשל, כאשר הלכנו באחד הערבים הראשונים בחזרה מהופעה של "super-fly” בפארק יויוגי, רצינו לפנות לעוברי האורח ולשאול איך לחזור לאכסניה שלנו. כאשר ראינו שתי נשים הולכות לאורך הרחוב פנינו אליהן ביפנית: “Sumimasen, asakusa ni iku chikatetsu wo sagashimasu kedo...” (סליחה, אנחנו מחפשים את הרכבת התחתית לאסקוסה).

הנשים לא שמו לב אלינו בהתחלה, אך לאחר רגע הן הבחינו שאנחנו פנינו אליהן ונבהלו עד כדי כך, שאחת מהן כמעט וקפצה לצידו השני של הרחוב.

אני מיהרתי לפנות ליסה-קון, ולומר לו: ”oi, bikuri sasetta ne.” כלומר, "הפתעת אותה.” נראה היה שהגילוי שלמרות שאנחנו זרים, אנחנו מדברים יפנית הרגיע אותן מאוד. הן הפכו ברגע לנינוחות בהרבה, והכווינו אותנו ליעד שלנו.

בזכות היפנית גם הצלחנו לזהות, במהלך חיפוש אחר שירותים ציבוריים באחד הקניונים, שעומדת להתקיים במקום הופעה מסורתית של שאמיסן. החלטנו לחזור לשם כאשר תהיה ההופעה, וגם יצא לנו להבין את הבדיחות של האומנים שהופיעו ולדבר אתם אחרי המופע. הם אפילו נתנו לי להחזיק את השאמיסן ולהצטלם אתו.

מה שרק מוכיח שהם לא מכירים את מוגי, ואת הנטייה שלו לתאונות מטופשות אחרת הם היו יודעים שזה נס שהשאמיסן חזר אליהם חי.

כמובן שזה לא היה בלי רגשות אשם, בעיקר לאחר ששאלתי אותם אם הכלי באמת עשוי מחתול, והם אמרו לי "לא.. זה ספציפית עשוי דווקא מכלב. אנחנו לא יכולים יכולים להרשות לעצמנו חתול.”

 

מופע השאמיסן.  כן, כן - מכלבים

אתם יודעים שאומרים שאם משהו עובד, אל תשנה אותו. אנחנו מאוד דוגלים בתיאוריה הזאת. לכן כמובן ששינינו מסלול ונסענו הפעם מטוקיו דווקא דרומה.

עם כי גם הפעם ישנו באוהל בפעתי העיר. בדרום ביקרנו במקדש הסקס ובמוזאון שלו..

והנה אני חשבתי שכדאי לדבר קודם כל על טירת אווג'ימה ועל הנוף המדהים שראינו ממנה אבל בסדר.

אני פשוט רוצה להזהיר את הקוראים שלנו, כי בינינו, אם כבר אוטאקו יגיע לחור נידח בדרום האי שיקוקו,  נראה לך שזה יהיה כדי לראות עוד טירה אחת, או בשביל מה שמוכתר בתור "מקדש ומוזיאון הסקס של יפן?"

לפי מה שזכור לי, אחרי שהייתי בשוק מעצם העובדה שדבר כזה קיים ואף מוזכר במדריך הטיולים, יצא לנו לחפש באינטרנט ולגלות שיש הרבה מוזאונים של סקס (לא בטוח שכולם ביפן). זה לא מפתיע יותר מדי בדיעבד. אחרי הכל סקס זה חלק משמעותי בחיים של...

בוא לא נכנס לזה. אני פשוט רוצה לומר לכל מי שבכל זאת חושב לנסוע ולבקר במקום: אלא אם כן ממש מלהיב אתכם לראות פסלים ענקיים של אברי מין גבריים, ותמונות מוחשיות מדי של ברית מילה נשית, תחסכו לעצמכם את התענוג המפוקפק.

משם נסענו למצוימה – עיר דרומית קטנה עם אווירה ג'זית אירופאית מגניבה. וטירה אחת גבוהה מאוד במרכזה.

עקב מחסור במקום לא נספר לכם על כל ההרפתקאות שהיו לנו שם או בכלל. אבל נגיד שלקראת סוף הביקור בטירה מצאנו את עצמנו לבושים בבגדי סמוראים ישנים, כשיפנים עוברים ושבים מסתכלים עלינו משועשעים ומצלמים אותנו – מסתבר שהפכנו למוקד משיכה תיירותית. אני הכרזתי בפני המבקרים שהפכנו לסמוראים, ומוגי הוסיף שאנחנו סמוראים ברברים דרומיים (כינוי מבזה לאירופאים ביפן הפיאודלית).

מהדרום חזרנו לטוקיו כדי לבלות בכנס ה- Tokyo game show שמוקדש למשחקי המחשב והקונסולות האחרות שיצאו לאחרונה. אני נהניתי במיוחד מהקוספלייריות (החושפניות לעתים קרובות) שמלאו את הכנס. יסה-קון בילה עם משחקי המחשב שלו.

אני לא יודע לאיזו דמות היא עשתה קוספליי, אבל משום מה נראה היה שהיא משכה הכי הרבה צלמים. לכו תבינו

בטוקיו ישנו בפעם הראשונה ב- manga kisaten (בית קפה מנגה) – שזה מעין ערבוב בין קפה אינטרנט, ספריית מנגה, ושטח לינה באופן-ספייס. זו התגלתה כאפשרות הרבה יותר טובה ממלונות הקפסולה שבדרך כלל ממליצים עליהם ביפן אם נתקעתם בלי מקום לישון בלילה. בעיקר לאור העובדה שיש שם שתייה קלה ולפעמים גם גלידה בחינם, וכמובן המון המון המון המון המון מנגה.

וחיבור לאינטרנט ולחשמל, שהיה מאוד יעיל לנו.

אחד התאים המרווחים שלנו במנגה-קיסה

 

והכל במחיר סביר מאוד (בין 17-24 דולר ללילה בהתאם לעיר ולמיקום הספציפי).

אחר כך נסענו להוקאידו, שם ביקרנו במוזיאון שמוקדם לאיינו, בגן בוטני...

וחתמנו בספר האורחים שלו בעברית.

כמה בנות שהתחפשו והצטלמו באזור של טירה בהוקאידו - מזכיר לכם את רורוני קנשין? לא במקרה

 

ואז נסענו לעיירה של מרחצאות חמים (onsen). והצלחנו להיכנס אליהם בזמן שהם סגורים, ברוב כישרוננו – אחרי שלא קראנו את השלט שהכריז על כך כי התעצלנו לנסות להבין את הסימניות.

כן.. המנקה כמעט תפסה אותנו בחליפת יום ההולדת שלנו. זו הייתה יכולה להיות חוויה די מטרידה, אני מניח.

בכניסה למרחצאות (חסכנו לכם את התמונות היותר חושפניות, בעיקר כי אין כאלו).

  

רק נקודה אחת קטנה לגבי מרחצאות – אם אני יכול להמליץ לכם על חוויה אחת שכדאי לכם לעשות ביפן (מלבד את היפניות כמובן)..

מה בקשר לקהל הנשי שלנו?

אוקי.. (מלבד את היפניות תוך כדי שהכל מצולם בוידאו ונשלח ליוצרי בלוג זה), איך זה?

אה.. לא בדיוק מה שחשבתי עליו..? אני מניח שעכשיו אם אי פעם תכנס לבלוג קוראת נשית, היא תצא כל עוד רוחה בה. ועם זאת, יש סיכוי ששני הקוראים הקיימים עדיין יישארו.

משהו אומר לי שאין פה יותר מדי סיכון בכל מקרה.

אקיצר, אם אני יכול להמליץ לכם על חוויה יפנית אחת – מרחצאות חמים בהחלט תהיה זו. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם עד כמה זה מדהים להשיל מעליכם את הבגדים ולטבול ערומים כביום היוולדכם במי הגופרית הלוהטים. בעיקר בבריכות החיצוניות, כאשר בחוץ יורד טפטוף קל...

באותה העיירה בילנו את יום כיפור, וזו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה בינתיים) שבה סיימתי את הצום עם דנגו יפני מתוק וסודה בטעם מלון. אני צריך לנסות את זה שוב מתישהו.

אני בהחלט בעד סודה בטעם מלון. חבל שלא מוכרים אותה בארץ.

בדרך משם לקיוטו פגשנו ביפנית שמאורסת לישראלי – היא סיפרה לנו על מסעדה בעיר שמוכרת פלאפל (Falafel Garden), שאותה ביקרנו בשמחה. אחרי שרוב הארוחות שלנו נקנו בסופר-מרקטים מקומיים (כבר אמרתי שאין יותר מדי אוכל צמחוני במסעדות ביפן?). 

זוג יפניות ביוקטה. הן היו די מופתעות שמישהו רצה לצלם אותן

בקיוטו שתינו בירה על מדרגות מקדש ברובע גיון, בזמן שהמתנו לרדת הלילה על מנת לפגוש כמה גיישות שמטיילות ברחוב.

גיישות בגיון, בתמונה היחידה שהצלחנו לתפוס בלי ההמון בדרך (למומחים שביניכם שהעניין ממש חשוב להם, אם אחת מהן או שתיהן הן בעצם מייקו [גיישות מתלמדות] ולא ציינו זאת, אנו מצרפים את התנצלותנו הכנה - אנחנו לא עד כדי כך מומחים לנושא)

 

וכשאנחנו אומרים "לפגוש" אנחנו מתכוונים כמובן, להתנפל עליהן כחלק מאספסוף ענק של תיירים בניסיון לצלם אותן, כי לבלות בחברת גיישה אמתית עולה הרבה יותר כסף ממה שאנחנו מרווחים כנראה בשנה של עבודה (ולא, כל הישראליות שאומרות לכם שעבדו בתור "גיישה" ביפן, היו סתם מארחות. זה לא אותו דבר).

באקווריום של אוסקה ראינו דגים ויצורים ימיים אחרים, שם גם פגשנו בחורה צרפתית בשם ויצאנו אתה לסרט ולמסע חיפושים אחר טפיוקה ברחבי העיר. הבנתי שלאנשים באוסקה יש מוניטין של תחמנים, אבל בעיננו הם הדבר הכי קרוב שאנחנו פגשנו לישראלים בין היפנים. אולי זה לא שולל אחד את השני, עכשיו כשאני חושב על זה.

קרוב לאוסקה, בעיר קובה יש בית כנסת. אחד הבודדים שיש ביפן. אחרי שהצלחנו להסביר לפקידות במשרד המודיעין ברכבת מה זה בכלל בית כנסת, ומצאנו את המקום, גילינו שאין בו אף אחד ונאלצנו להסתפק במבט מבחוץ.

בית הכנסת "אוהל שלמה" - על הגג אתם יכולים לראות את הסוכה שהם בנו לכבוד החג

 
למחרת התפצלנו, אני נסעתי להירושימה על מנת לעשות ראיונות לעבודת המחקר שכתבתי, ויסה צ'אן יצא לנגסקי ולטוקיו.

האמת היא שנסעתי רק לנגסקי, אבל אז חזרתי לטוקיו בה היינו אמורים להיפגש אבל אתה לא באת כי התחלת עם הבחורה ההיא.

ובכן, כן. בהירושימה פגשתי בחורה חמודה אתה ביליתי כמה ימים עד שפישלתי בצורה מכפירה. ובינתיים יסה-קון בילה בפסטיבל מסורתי (מאצורי) בו הוא תפס דגי זהב ברשת, ואף הצטלם עם לוחם סומו מפורסם בטוקיו.

חתונה באי מיאג'ימה שליד הירושימה

 

בטוקיו גם עליתי על כנס קטן של אנימה ומנגה – סביב האנימה The Pet Girl of Sakurasou. היה שם אפילו חדר שעוצב כדי להראות בדיוק כמו של הדמות הראשית.

אחר כך נפגשנו, בילנו בפארק שסביב ארמון הקיסר, קנינו המון מזכרות עבור המשפחה והחברים שלנו.

שכמו משפחה וחברים נורמליים התכחשו אלינו..

ביקרנו בחנות קונדומים הזויה, אכלנו במסעדה הודית שמנוהלת על ידי איש מצרי ושם פגשנו גרמניה ורוסיה. ויסה צ'אן כמעט נגרר להאפי אנד על ידי יצאנית סינית.

עם כל הכבוד. כשבחורה באמצע הרחוב תופסת לך את היד ומתחילה ללכת איתך אתה לא מנער אותה בצורה גסה פיזית. שאלתי אותה מי היא, ואם היא צריכה עזרה במשהו. היא אמרה כן. ניסיתי להבין מה היא רוצה ממני, ובסופו של דבר כשהיא אמרה לי במה היא מעוניינת ביקשתי ממנה בנימוס שתעזוב אותי.

באנימה הדברים האלו בדרך כלל דווקא עובדים טוב. חבל שזה לא כך בחיים האמתיים הא?

היום האחרון של הטיול היה יום הולדתו של יסה-קון. לכבוד המאורע ישבנו בבר עם שתי יפניות נחמדות והרמנו כוסית לחיים. כאשר הצענו להן להמשיך ולבלות איתנו את הערב הם שאלו אם אנחנו מתכוונים לקחת אותן למלון שלנו. הסברנו להן שלצערנו אנחנו צריכים לתפוס מטוס בשלוש בבוקר. אבל אני לא יכול שלא לתהות לעצמי מה היה קורה אם היינו אומרים "כן.”

מצד שני, כמו במקרה הקודם, אני מניח שגם פה החיים היו מוכחים שהם לא בדיוק הנטאי מבוים רע.



לסיכום...

יש המון דברים שאנחנו יכולים לייעץ לכם, קוראים יקרים (אם שרדתם את כל הקריאה עד לשלב הזה) לגבי נסיעה ליפן. הנה 10 מהם:

1. אם אתם נוסעים ליפן תלמדו יפנית.

2. לא משנה מה אומרים לכם, עם קצת רצון והרבה נכונות לתנאי מחיה מבזים אפשר לעשות טיול ביפן גם בתקציבים מגוחכים.

3. חלק גדול מהחוויה בטיולים זה האינטראקציה עם אנשים ולכן אני מציע לכם לזרום ולא להיות מקובעים. אם למשל אתם רואים שיש הופעה של להקת רוק שלא שמעתם עליה אף פעם – לכו על זה. אם אתם נתקלים באדם שנראה לכם מעניין נסו לדבר אתו.

4. אקיהברה היא מקום מגניב, בלי ספק. אבל אם כבר הגעתם ליפן – נסו לחוות כמה שיותר ממנה. עם תשלום לא מטורף אתם יכולים לקנות כרטיס חופשי לרכבות שיכול לקחת אתכם לאורכם ולרוחבם של האיים – בקרו במקדשים, כנסו למרחצאות, טיילו בהרים, תעשו חיים – זו חוויה של פעם (או מקסימום פעמיים) בחיים. נצלו אותה!

5. ככל שאתם נהנים מהחוויות ואתם רוצים שתהיה לכם אפשרות לזכור אותם אחר כך. תדאגו גם לאפשרות להשמיד את הראיות!

אנחנו מדברים על משהו ספציפי? (<.<)

אתה רוצה להיכנס לזה? מה עם השירה שלנו בקראוקה?

Say no more... (;-_-)

6. צמחונים! למרות מה שאולי שמעתם, אתם יכולים לשרוד ביפן. האפשרויות שלכם לאוכל יפני כנראה מוגבלות במדינה אבל במסעדות מערביות תוכלו לעתים למצוא מנה חסרת דגים או בשר (היזהרו מדאשי שמורכב לעתים קרובות מציר דגים ומדברים שמטוגנים בשומן חזיר -כולל לחם). ההמלצה האישית שלי היא על פיצה ב-family restaurants, כך לפחות תוכלו להרגיש כאילו אתם באיזו אנימה.

7. מנגה קיסה (או אינטרנט קפה) הוא מקום שאני, וככל הנראה גם מוגי, מצאנו כנוח יחסית ללון בו מדי פעם.

אתם יכולים לרכוש עסקה ללילה ולקבל חדרון קטן עם מחשב ומזרן שבו אתם יכולים לבלות את הלילה. זו אחלה אופציה אם נתקעתם בלי מקום לישון ואתם מחפשים פתרון זול.

ובכל זאת צריך בכל כמה זמן מקום נורמלי לישון בו.

8. משרדי התיירים בתחנות הרכבת הם מקור מעולה למידע.

חוץ מהפעם ההיא שהם שלחו אותנו לבית ההוא של זוג הזקנים במקום לאכסניה בשיא הגשם.

… בדרך כלל. בין אם אתם מחפשים מקום ללון בו, או דברים לעשות בעיר. שווה לגשת ולשאול.

ולפעמים הם אפילו מדברים אנגלית.

אבל שימו לב שבדרך כלל לא.

9. מכיוון שבכל מקרה אתם הולכים להיות חבר'ה מבחוץ שהולכים ללמוד תוך כדי שאתם מתקדמים, והיפנים מודעים לעובדה ומוכנים לסלוח לכם על כך. נצלו את זה כדי לנסות לדבר בצורה אמתית עם האנשים, ואל תפחדו לא להיות מנומסים.

אבל כמובן שבמידה – לא צריך להיות גסים!

10. החלטתם לנסוע ליפן? לכו על זה!

וכמובן, תזמינו אותנו.

תגידו שהגעתם אלינו דרך הבלוג, נעשה לכם הדרכה במחיר מיוחד! (^_^)