נושא רבעוני: הטיול שלנו ביפן!

מוגיטבה: אני לא בטוח למה, אבל האתר של קואופטריב בלוגי האנימה (http://animecoop.jiyuu.org/) לא ממש עובד כרגע כשאנחנו מנסים להיכנס אליו. אבל בכל זאת הבטחנו שנצטרף ליוזמה הרבעונית שלו ונספר על הטיול שלנו ליפן ולכן נקיים! הגיע הזמן לשמוע את הסיפורים המרתקים, המהממים, המדהימים, עוצרי הנשימה, המצחיקים, ה...

יסה-קון: הרגילים למדי.

מוגי: רגילים! עד כמה שסיפור הטיול של של שני חנונים, חובבי אנימה, חסרי אחריות וסבלנות לתכנון סביר ביפן יכול להיות רגיל.

יסה: כן. בהחלט. רגיל.

אני די בטוח שיש הרבה מאוד חנונים חובבי אנימה שאין להם שמץ של מושג מהחיים שלהם שבאים ליפן בשביל לנסות למצוא את ה..שורשים.. ה"מכה" (העיר המוסלמית, לא הז'אנר) של האוטקואים...

או סתם לנסות להשכיב יפניות ולפנטז שהן יצעקו כמו ילדות אנימה בהנטאי.

אבל אני לא מדבר מניסיון או משהו....

כן... אני בדרך כלל מחפש משהו יותר.. משמעותי מילדות שצועקות בהנטאי אבל.. וואטאבר.


בכל מקרה. הטיול שלנו ליפן, או יותר נכון הטיולים שלנו ליפן,

כן.. הרבים מספור. כל כך הרבה שאי אפשר.. אה לא.. רגע.. בעצם שניים.



טיול ראשון – 2005


כמו שהתחלתי להגיד.. אני מניח שצריך להתחיל בלספר על איך החלטנו לנסוע ליפן. הרשו לי לקחת אתכם לעבר הרחוק מאוד, אי שם בשנת 2005 – כאשר עבדכם הנאמן וחברו הטוב ביותר השתחררו מהצבא והחלו את חייהם הבוגרים. לפחות מבחינת הגיל..

שנינו היינו כבר מזה מספר שנים חובבים נלהבים של אנימה ומנגה, ואני גם התחלתי לפתח עניין בפנים אחרות של תרבות יפן. אבל בהיותנו משוחררים טריים וחסרי כל

מושג, משמעות, הבנה..

כן, גם. במיוחד לאור העובדה שבאותו הזמן התחלתי לימודים לתואר ראשון שרוששו אותי גם ממעט החסכונות שהיו לי – לא בדיוק חשבנו שטיול למדינה יקרה כמו יפן הוא אופציה ראלית. מצד שני, אחרי שלוש שנים של גיהינום עלי אדמות (הידוע גם בכינויו: "השירות הצבאי") הרגשנו שאנחנו חייבים את זה לעצמנו.

אז אספנו חסכונות מכל הבא ליד, מענק השחרור והכסף ששמנו בצד לאורך השירות, לצד גירוד מטבעות מבין הכריות של הספה ונבירה אחרי דמי חנוכה שאבדו בין המגירות בעשרים השנים החולפות, הביאו אותנו למספיק תקציב בשביל פחות או יותר שבוע ביוון.

זה היה השלב שבו אני נכנעתי, והצעתי שניסע לסין. יסה-קון לא הסכים, לעומתי, לוותר בכזאת קלות. הוא התעקש שניסע ליפן ויהי מה. בדיעבד אני שמח על כך שהוא התעקש. אבל אל תגלו לו את זה.

זה בסדר. לא שמעתי כלום.

בסך הכל אספנו חמישה עשר אלף שקלים כל אחד בערך. עם התקציב הזה יצאנו והתחלנו לתכנן טיול של חודש ביפן. מכיוון שרק כרטיס הטיסה בעצמו עלה באותו הזמן כששת אלפים ש"ח, וכרטיס רכבות פתוח לשלושה שבועות עלה עוד שלושת אלפים – התקציב הזה דרש מאיתנו לא מעט התגמשות בכל השאר.

אתם לא יודעים כמה גמישים היינו, כדי להיכנס לאוהל הקטנטן שלנו עם כל הציוד שלנו...

האוהל שלנו... אין כמו הבית.

כן. אני כבר מגיע לזה. בכל מקרה, ידענו (ואם שכחנו את זה לרגע, לא היו חסרים אנשים "אכפתיים" שטרחו להזכיר לנו) שיפן היא מדינה מאוד יקרה. ושאם אנחנו רוצים לשרוד שם חודש עם תקציב זעום כמו שהיה לנו, נצטרך לתכנן את כל הצעדים שלנו בה באופן קפדני ומדוקדק. נהיה חייבים להחליט על הכל מראש, ולפרטי פרטים.

אלא שבכל פעם שנפגשנו כדי לתכנן את הטיול שלנו, הייתה לנו הנטייה ללכת מכות אחד עם השני, לצחוק על דברים מטופשים או סתם... ובכן.. לשבת ולראות אנימה. בכל מקרה, בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בתחילת חודש ספטמבר, יום לפני הטיסה, כשאין לנו ממש מושג מה נעשה מלבד שאנחנו הולכים לעשות את הטיול מצפון לדרום.

אז קנינו אוהל, קופסאות שימורים, אטריות ומדריך "לונלי פלנט" של יפן. ויצאנו לדרך עם הרבה תקווה, ומעט מאוד מושג לגבי משהו.

בדיעבד, אני מניח שאם היינו עושים לפחות טיפה מחקר על יפן, לא היינו מופתעים מדי למשל מהעובדה שאף אחד שם לא מדבר אנגלית. כולל אותם אנשים שיושבים בקופסה הקטנה בתחנת הרכבת המרכזית של טוקיו שנושאת את השלט המזמין "מידע לתיירים."

כנראה שהם חשבו על תיירי פנים.

או שהם פשוט מניחים באופן הגיוני שכל אדם שפוי בעולם מדבר יפנית. או כך לפחות זה מרגיש.

זה יסביר למה אף אחד בישראל לא מדבר יפנית!

כן, כנראה. למרות זאת, בדרך לא דרך הצלחנו לקנות כרטיסי רכבת ברכבת לילה לאי הצפוני ביותר מארבעת האיים המרכזיים של יפן – הוקאידו. שם התחלנו ממש את הטיול.

העיר הראשונה שאליה הגענו בהוקאידו הייתה סאפורו. שם, בהיותנו ישראלים חסרי פרוטה תכננו למלא את המימיות שלנו מברזיה ציבורית ולאכול ארוחת בוקר. בהתחשב בעובדה שהיינו על מטוס ואחר כך על רכבת החל מחמש בבוקר יומיים לפני כן, הגענו למסכנה שהגיע הזמן להיות במקום נורמלי, להתאושש לאכול ולקנות גזיה כדי שנוכל לבשל אוכל ולהכין תה בהמשך.

אז ישבנו על אחת האדניות מול תחנת הרכבת המרכזית בסאפורו, ופתחנו קופסת תירס כאשר לפתע הבחנו כי ילדה בת 17 בערך עומדת במקומה ובוהה בנו.

בהיותנו ישראלים טובים (ובעיקר בהיותנו אנחנו) הצענו לה קצת מהתירס, אם היא מעוניינת.

היא אכלה ממנו, ואז המשיכה לעמוד שם.

לפי מה שזכור לי היא אמרה משהו על כך שזה טוב, בצורה מאוד מנומסת, ואחר כך סרבה לאכול מזה שוב. אבל עזוב.

בקיצור, לשמחנו היא ידעה טיפה אנגלית, אז דיברנו אתה קצת. כאשר החלטנו ללכת משם, וביקשנו למלא מים במימיות היא סימנה לנו לחכות ונעלמה. היא חזרה אחרי כמה דקות כשבידה שישה בקבוקי מים מינרליים קטנים. היא סירבה לקבל מאיתנו כסף בחזרה עבורם למרות שהפצרנו בה לקחת אותו. עד היום אני מרגיש די רע לגבי הסיפור הזה.

אני לא כל כך. קודם כל עם יפנים כל כך קשה לדעת שיש מצב שהיא בכלל הייתה בת שלושים. וגם אם היא הייתה ילדה, בתור יפנית, יש מצב שדמי הכיס שלה היו יותר מאשר המשכורת החודשית שלנו. זה שהיא יכלה להרשות לעצמה לקנות כמה בקבוקי מים לזרים ברחוב רומזת לי שהיא כנראה לא הייתה עד כדי כך חסרת כסף.

…

את השבוע הראשון שלנו בהוקאידו בילנו באוהל. ישנו באתרי קמפינג, או סתם בשדות פתוחים מחוץ לערים, בישלנו לעצמנו אטריות על גזיה, או אכלנו שקדי מרק ואוכל מקופסאות שימורים והלכנו ככל שיכולנו ברגל ממקום למקום...

הוכחנו את היכולות האדירות שלנו בניווט כשהגענו למקומות הלא נכונים, טיפסנו במעלה הרים שהיינו אמורים לרדת במורדם, גילנו שבזמן שאנחנו קרטענו כמו שתי גרוטאות במעלה עליות תלולות, ילדי בית ספר יסודי עקפו אותנו בריצה בלי למצמץ. ניסינו לבקש הכוונה מהיפנים, ולא הצלחנו להבין למה הם לא מבינים את המפה שאנחנו מגישים להם (שהייתה בקוראינית, אופס!).

ופגשנו קבוצה של גנגסטרים לעתיד.

זה היה יותר כמו הם פגשו אותנו. אנחנו ישבנו לנו לתומנו באוהל, כאשר פתאום אדם מפחיד לבוש מעיל עור ושיכור כלוט ניגש אלינו ומשך אותנו אל חבורת האופנוענים שהיה אתם. זה היה די מפחיד עד שהתברר שהם דווקא חבר'ה די נחמדים. הם נהנו לשמוע את הדיסק של "מטאליקה" שהיה איתנו. וכשביקשו מאיתנו להשמיע להם מוזיקה ישראלית הם אפילו רקדו לצלילי "בלדה לסוכן כפול" של משינה.

אני לא מצאתי אותם כל כך מפחידים, אבל אני לא הכרתי בזמנו את הסיפורים על האופנוענים שהופכים אח"כ ליאקוזה. אני מצאתי אותם נחמדים מההתחלה עד הסוף. חוץ מהקטע, אולי, כשהם ניסו להאכיל אותי באיזה יצור ימי בלתי ברור שהם עשו על האש. מוגי יצא מזה בצעקות שהוא צמחוני, אני ניסיתי להיות מנומס. זה לא עבד לי ממש כי לא היה קל להעמיד פנים שזה טעים.

אחר כך, מנהיג החבורה ניסה להסביר לנו שהוא "otou-san” (אבא) עבור החברים האחרים, מילה שהכרנו מאנימה. אני ניסיתי להסביר שמוגי מתנהג כמו אימא, אבל מכיוון שהיפנית שלנו בזמנו הייתה מבוססת על מילים שתפסנו מאנימה (לא תמיד בצורה מדויקת), אמרתי להם שהוא ה- “okasa,” במקום "okaa-san.” הם לא הצליחו ממש להבין למה אני אומר שהוא מטרייה...

משם נסענו דרומה, שם נתקענו באמצע טייפון...

כשנגמרו הרכבות של אותו היום. יצאנו לעירה שכוחת האל וניסינו להקים אוהל. הרוחות הפכו את זה לדי בלתי אפשרי. חזרנו מיואשים ורטובים לתחנת הרכבת. שם גילנו שהדלת לא נפתחת והאור כבוי. חשבנו שהתחנה סגורה ואנחנו נבלה שם בכניסה את הלילה. בעוד שאנחנו מצטופפים שם ומנסים לא להירטב, נהג מונית שהיה שם ליד יצא אלינו. לחץ על כפתור ופתח עבורנו את הדלתות. כך גילינו בפעם הראשונה שביפן יש דלתות אוטומטיות שנפתחות בלחיצה, ושהתחנה לא הייתה סגורה.

בתוך התחנה פגשנו שני בחורים שיכורים. אחד מהם הציע לנו לבוא לישון אצלו בבית, והשני ניסה לגרור אותו משם לפני שנגיד "כן.” הוא לא הספיק, כמובן. כאשר התארחנו אצלו באותו הלילה, הוא הציע לנו לטעום וואסבי, אבל הזהיר אותנו שזה חריף. אני חשבתי שהם לא מתכוונים לזה באמת, בתור ישראלים אנחנו אוכלים אוכל חריף כל הזמן, והדבר הירוק הזה לא נראה כזה מזיק. לקחתי כפית מלאה לפה. אחר כך התפתלתי על הרצפה בכאבים.

זה לא היה כל כך נורא.

רוצה לנסות ולהוכיח לי את זה?

לפי מה שזכור לי גם אני לקחתי חתיכה די גדולה. זה היה חריף אבל לא כל כך נורא.

נגיד.

אחר כך נסענו לקיוטו, שהתבררה כעיר מדהימה ביופייה ומלאה קסם היסטורי. משם נסענו לנארה, שם טעמנו גלידה בטעם תה ירוק (לא חוויה שארצה לחזור עליה פעם שנייה), והאכלנו עופרים בפריכיות אורז ישראליות.

עופרים , במיאג'ימה. אבל היו גם בנארה, תאמינו לנו!

אחרי זה הירושימה, שם ביקרנו במוזיאון השלום שמוקדש לנפגעי פצצת האטום. הסיור בין המוצגים הנוראיים, הפסלים הראליסטיים והעדויות הקשות הותירו אותנו המומים מעט.

בהירושימה גם טעמנו את ה"אוקונומיאקי,” או ה-”פיצה" היפנית. למרות שהדבר הזה ממש לא דומה בשום אופן לפיצה. זה יותר כמו בלינצ'ס עם מלא תוספות חריפות עליו. הכיסאות שם היו מקובעים לרצפה, וממש לא מתאימים לאנשים עם רגליים ארוכות כמוני. אבל בעל המסעדה היה ממש נחמד, והסכים להכין לי במיוחד מנה צמחונית. זה היה די טעים. רק טיפה חריף.

כמו ששמתם לב, מוגי הוא.. יותר בקטע האשכנזי מבחינת חריף. שזה די משעשע כי אני יותר אשכנזי ממנו.

בוא נגיד שטוב שלמדתי מוקדם את המילה "mizu” (מים). השתמשתי בה די הרבה באותו הערב.

ביקרנו שם גם בספריית המנגה של נגסקי שם הכרתי לראשונה את המנגה "צ'וביטס" ואת "I's” שהיו שתי היחידות שהיו שם באנגלית.

קרוב להירושימה נמצא האי הקטן "מיאג'ימה" שלחופיו השער האדום המפורסם ששקוע במי הים, שתמיד מופיע בתמונות של יפן. ניסינו להתחיל בצורה די מגושמת עם שתי יפניות שהסתובבנו איתן שם.

הטוריאי המפורסם של מיאג'ימה בזמן השפל

אני עדיין חושב שאם לא היית עוצר אותי אולי גם היינו מצליחים.

מי יודע, באמת? ...כנראה שאני. וכנראה שהתשובה היא לא.

בוא נסכים לא להסכים.

סבבה. אחרי הירושימה נראה היה טבעי לנסוע לנגסקי. שם עמדנו במרכז רובע "דשימה" ושאלנו יפנים המומים איפה נמצא דשימה. זו לא אשמתנו, מישהו היה צריך לעדכן אותנו שהיפנים הרחיבו את האי הקטן המלאכותי שעליו קראנו בספרי ההיסטוריה לרצועת חוף רחבה.

לאחר מכן נסענו לאוסקה, בה ביקרנו בטירה בת ארבע מאות שנה, ובלונה פארק קצת יותר צעיר. בשלב הזה פיתחתי חשק עז לפלאפל, אבל כל ניסיונותינו להסביר מה זה לעזאזל לתושבים המקומיים העלו חרס.

את הימים האחרונים שלנו בטיול הראשון של יפן בילינו בטוקיו. כאשר הגענו לאכסניה שבה שהינו שם בעל המקום עשה לנו סיור קצר, והסביר שהשירותים משותפים לנשים ולגברים. יסה-קון, שאל אם זה נכון גם לגבי המקלחות והמארח האדיב אמר שאנחנו יכולים להתקלח אחד עם השני. “ככה כולכם עושים שם בישראל בצבא, שמעתי. לא?”

לא נראה לי שעד סוף שהותנו שם הצלחנו לשכנע אותו שזה לא הכיוון שלנו. אבל לפחות זה זיכה אותנו בחדר לבד, רק שנינו.

בלילה האחרון שהינו בשדה התעופה כדי לא לפספס את הטיסה. פגשנו זוג אמריקאים דרומיים והתחלנו לדבר אתם על ישראל. הם ניסו להסביר לנו שהבעיה הישראלית פלסטינית תיפתר אם רק ניתן לפלסטינים קצת יותר כסף. אחר כך הם הסבירו לנו שה- K.K.K לא היו חבר'ה כל כך נוראים. זה היה די מטריד...


טיול שני – 2012

שבע שנים אחר כך החלטנו שוב לצאת ליפן.

הפעם היינו חמושים ביותר ידע, יותר שפה, יותר הבנה של הארץ ועדיין...

ועדיין מקווים להשכיב יפניות.

אני רציתי להגיד, ועדיין בלי כסף. אבל כן, גם.

לאורך שבע השנים שחלפו לא הפסקנו להתגעגע למקום המדהים שבו בילינו את אותו הסתיו כשהיינו בני 21. בזמן הזה, הספקנו ללמוד היסטוריה ושפה יפנית (אני שיניתי את מסלול הלימודים שלי חודש אחרי שחזרנו מהטיול). להקים מועדון סטודנטים (תא) לתרבות יפן, ובעיקר לראות עוד המון המון המון המון המון אנימה. ולקרוא מנגה.

צריכים להיות גם כמה "המונים" לפני המנגה. וגם ראינו כמה לייב אקשן ודרמות!

אבל למרות הכל, אני לא באמת יכול לומר שכאשר הגענו ליפן באמת ידענו משהו עליה. ובכל זאת, יש משהו שאי אפשר להסביר – המשיכה שלנו למקום הזה הפכה להיות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא הייתה פעם. זה כבר לא היה סתם "היי, בוא ניסע למקום המגניב הזה שבו עושים את כל הסרטים שאנחנו אוהבים.” היה בזה משהו יותר מזה.

כשתגלה מה היה ה"יותר מזה,” הזה, תודיע לי.

אחד ההבדלים המרכזיים היו שהפעם תאכלס ידענו קצת יפנית. זה עשה הבדל משמעותי.

בלי ספק. למשל בכל מה שקשור באוכל. בניגוד לפעם הראשונה שבה טסנו ליפן, והייתי צריך לנסות לתקשר עם אנשים איכשהו כדי להסביר להם שאני לא אוכל בשר, ולהתפשר בסופו של דבר על לחם. הפעם ממש יכולתי להסביר להם שאני לא אוכל בשר, לפני שהם אמרו לי שאין להם שום דבר שלא מכיל אותו ונאלצתי להתפשר על לחם (אחרי שבדקתי שהוא לא מכיל שומן חזיר – מסתבר שיש הרבה כאלו ביפן).

אוכל מפלטיק בכניסה למסעדה - אחלה דרך לעורר תיאבון לאוכל שאתה לא יכול לאכול בכל מקרה

לא ברצינות, השימוש בשפה היפנית, בסיסית ככל שתהיה, עזר לנו המון. כך למשל כאשר רק הגענו ונכנסו למסעדה "EF” שברובע אסקוסה. פתאום גילינו שאנחנו יכולים לדבר בחופשיות יחסית עם בעלת המסעדה, לשמוע ממנה על ההיסטוריה של המבנה והרובע, ואפילו לבקש ממנה מנה צמחונית (היא הייתה נחמדה מספיק כדי להכין כזאת במיוחד עבורי).

הדבר העיקרי שזה שינה זה היכולת לתקשר ולהבין מצבים עם אנשים שרק פגשת והיכולת להתבדח.

לא שזה תמיד עזר מיד. כך למשל, כאשר הלכנו באחד הערבים הראשונים בחזרה מהופעה של "super-fly” בפארק יויוגי, רצינו לפנות לעוברי האורח ולשאול איך לחזור לאכסניה שלנו. כאשר ראינו שתי נשים הולכות לאורך הרחוב פנינו אליהן ביפנית: “Sumimasen, asakusa ni iku chikatetsu wo sagashimasu kedo...” (סליחה, אנחנו מחפשים את הרכבת התחתית לאסקוסה).

הנשים לא שמו לב אלינו בהתחלה, אך לאחר רגע הן הבחינו שאנחנו פנינו אליהן ונבהלו עד כדי כך, שאחת מהן כמעט וקפצה לצידו השני של הרחוב.

אני מיהרתי לפנות ליסה-קון, ולומר לו: ”oi, bikuri sasetta ne.” כלומר, "הפתעת אותה.” נראה היה שהגילוי שלמרות שאנחנו זרים, אנחנו מדברים יפנית הרגיע אותן מאוד. הן הפכו ברגע לנינוחות בהרבה, והכווינו אותנו ליעד שלנו.

בזכות היפנית גם הצלחנו לזהות, במהלך חיפוש אחר שירותים ציבוריים באחד הקניונים, שעומדת להתקיים במקום הופעה מסורתית של שאמיסן. החלטנו לחזור לשם כאשר תהיה ההופעה, וגם יצא לנו להבין את הבדיחות של האומנים שהופיעו ולדבר אתם אחרי המופע. הם אפילו נתנו לי להחזיק את השאמיסן ולהצטלם אתו.

מה שרק מוכיח שהם לא מכירים את מוגי, ואת הנטייה שלו לתאונות מטופשות אחרת הם היו יודעים שזה נס שהשאמיסן חזר אליהם חי.

כמובן שזה לא היה בלי רגשות אשם, בעיקר לאחר ששאלתי אותם אם הכלי באמת עשוי מחתול, והם אמרו לי "לא.. זה ספציפית עשוי דווקא מכלב. אנחנו לא יכולים יכולים להרשות לעצמנו חתול.”

 

מופע השאמיסן.  כן, כן - מכלבים

אתם יודעים שאומרים שאם משהו עובד, אל תשנה אותו. אנחנו מאוד דוגלים בתיאוריה הזאת. לכן כמובן ששינינו מסלול ונסענו הפעם מטוקיו דווקא דרומה.

עם כי גם הפעם ישנו באוהל בפעתי העיר. בדרום ביקרנו במקדש הסקס ובמוזאון שלו..

והנה אני חשבתי שכדאי לדבר קודם כל על טירת אווג'ימה ועל הנוף המדהים שראינו ממנה אבל בסדר.

אני פשוט רוצה להזהיר את הקוראים שלנו, כי בינינו, אם כבר אוטאקו יגיע לחור נידח בדרום האי שיקוקו,  נראה לך שזה יהיה כדי לראות עוד טירה אחת, או בשביל מה שמוכתר בתור "מקדש ומוזיאון הסקס של יפן?"

לפי מה שזכור לי, אחרי שהייתי בשוק מעצם העובדה שדבר כזה קיים ואף מוזכר במדריך הטיולים, יצא לנו לחפש באינטרנט ולגלות שיש הרבה מוזאונים של סקס (לא בטוח שכולם ביפן). זה לא מפתיע יותר מדי בדיעבד. אחרי הכל סקס זה חלק משמעותי בחיים של...

בוא לא נכנס לזה. אני פשוט רוצה לומר לכל מי שבכל זאת חושב לנסוע ולבקר במקום: אלא אם כן ממש מלהיב אתכם לראות פסלים ענקיים של אברי מין גבריים, ותמונות מוחשיות מדי של ברית מילה נשית, תחסכו לעצמכם את התענוג המפוקפק.

משם נסענו למצוימה – עיר דרומית קטנה עם אווירה ג'זית אירופאית מגניבה. וטירה אחת גבוהה מאוד במרכזה.

עקב מחסור במקום לא נספר לכם על כל ההרפתקאות שהיו לנו שם או בכלל. אבל נגיד שלקראת סוף הביקור בטירה מצאנו את עצמנו לבושים בבגדי סמוראים ישנים, כשיפנים עוברים ושבים מסתכלים עלינו משועשעים ומצלמים אותנו – מסתבר שהפכנו למוקד משיכה תיירותית. אני הכרזתי בפני המבקרים שהפכנו לסמוראים, ומוגי הוסיף שאנחנו סמוראים ברברים דרומיים (כינוי מבזה לאירופאים ביפן הפיאודלית).

מהדרום חזרנו לטוקיו כדי לבלות בכנס ה- Tokyo game show שמוקדש למשחקי המחשב והקונסולות האחרות שיצאו לאחרונה. אני נהניתי במיוחד מהקוספלייריות (החושפניות לעתים קרובות) שמלאו את הכנס. יסה-קון בילה עם משחקי המחשב שלו.

אני לא יודע לאיזו דמות היא עשתה קוספליי, אבל משום מה נראה היה שהיא משכה הכי הרבה צלמים. לכו תבינו

בטוקיו ישנו בפעם הראשונה ב- manga kisaten (בית קפה מנגה) – שזה מעין ערבוב בין קפה אינטרנט, ספריית מנגה, ושטח לינה באופן-ספייס. זו התגלתה כאפשרות הרבה יותר טובה ממלונות הקפסולה שבדרך כלל ממליצים עליהם ביפן אם נתקעתם בלי מקום לישון בלילה. בעיקר לאור העובדה שיש שם שתייה קלה ולפעמים גם גלידה בחינם, וכמובן המון המון המון המון המון מנגה.

וחיבור לאינטרנט ולחשמל, שהיה מאוד יעיל לנו.

אחד התאים המרווחים שלנו במנגה-קיסה

 

והכל במחיר סביר מאוד (בין 17-24 דולר ללילה בהתאם לעיר ולמיקום הספציפי).

אחר כך נסענו להוקאידו, שם ביקרנו במוזיאון שמוקדם לאיינו, בגן בוטני...

וחתמנו בספר האורחים שלו בעברית.

כמה בנות שהתחפשו והצטלמו באזור של טירה בהוקאידו - מזכיר לכם את רורוני קנשין? לא במקרה

 

ואז נסענו לעיירה של מרחצאות חמים (onsen). והצלחנו להיכנס אליהם בזמן שהם סגורים, ברוב כישרוננו – אחרי שלא קראנו את השלט שהכריז על כך כי התעצלנו לנסות להבין את הסימניות.

כן.. המנקה כמעט תפסה אותנו בחליפת יום ההולדת שלנו. זו הייתה יכולה להיות חוויה די מטרידה, אני מניח.

בכניסה למרחצאות (חסכנו לכם את התמונות היותר חושפניות, בעיקר כי אין כאלו).

  

רק נקודה אחת קטנה לגבי מרחצאות – אם אני יכול להמליץ לכם על חוויה אחת שכדאי לכם לעשות ביפן (מלבד את היפניות כמובן)..

מה בקשר לקהל הנשי שלנו?

אוקי.. (מלבד את היפניות תוך כדי שהכל מצולם בוידאו ונשלח ליוצרי בלוג זה), איך זה?

אה.. לא בדיוק מה שחשבתי עליו..? אני מניח שעכשיו אם אי פעם תכנס לבלוג קוראת נשית, היא תצא כל עוד רוחה בה. ועם זאת, יש סיכוי ששני הקוראים הקיימים עדיין יישארו.

משהו אומר לי שאין פה יותר מדי סיכון בכל מקרה.

אקיצר, אם אני יכול להמליץ לכם על חוויה יפנית אחת – מרחצאות חמים בהחלט תהיה זו. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם עד כמה זה מדהים להשיל מעליכם את הבגדים ולטבול ערומים כביום היוולדכם במי הגופרית הלוהטים. בעיקר בבריכות החיצוניות, כאשר בחוץ יורד טפטוף קל...

באותה העיירה בילנו את יום כיפור, וזו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה בינתיים) שבה סיימתי את הצום עם דנגו יפני מתוק וסודה בטעם מלון. אני צריך לנסות את זה שוב מתישהו.

אני בהחלט בעד סודה בטעם מלון. חבל שלא מוכרים אותה בארץ.

בדרך משם לקיוטו פגשנו ביפנית שמאורסת לישראלי – היא סיפרה לנו על מסעדה בעיר שמוכרת פלאפל (Falafel Garden), שאותה ביקרנו בשמחה. אחרי שרוב הארוחות שלנו נקנו בסופר-מרקטים מקומיים (כבר אמרתי שאין יותר מדי אוכל צמחוני במסעדות ביפן?). 

זוג יפניות ביוקטה. הן היו די מופתעות שמישהו רצה לצלם אותן

בקיוטו שתינו בירה על מדרגות מקדש ברובע גיון, בזמן שהמתנו לרדת הלילה על מנת לפגוש כמה גיישות שמטיילות ברחוב.

גיישות בגיון, בתמונה היחידה שהצלחנו לתפוס בלי ההמון בדרך (למומחים שביניכם שהעניין ממש חשוב להם, אם אחת מהן או שתיהן הן בעצם מייקו [גיישות מתלמדות] ולא ציינו זאת, אנו מצרפים את התנצלותנו הכנה - אנחנו לא עד כדי כך מומחים לנושא)

 

וכשאנחנו אומרים "לפגוש" אנחנו מתכוונים כמובן, להתנפל עליהן כחלק מאספסוף ענק של תיירים בניסיון לצלם אותן, כי לבלות בחברת גיישה אמתית עולה הרבה יותר כסף ממה שאנחנו מרווחים כנראה בשנה של עבודה (ולא, כל הישראליות שאומרות לכם שעבדו בתור "גיישה" ביפן, היו סתם מארחות. זה לא אותו דבר).

באקווריום של אוסקה ראינו דגים ויצורים ימיים אחרים, שם גם פגשנו בחורה צרפתית בשם ויצאנו אתה לסרט ולמסע חיפושים אחר טפיוקה ברחבי העיר. הבנתי שלאנשים באוסקה יש מוניטין של תחמנים, אבל בעיננו הם הדבר הכי קרוב שאנחנו פגשנו לישראלים בין היפנים. אולי זה לא שולל אחד את השני, עכשיו כשאני חושב על זה.

קרוב לאוסקה, בעיר קובה יש בית כנסת. אחד הבודדים שיש ביפן. אחרי שהצלחנו להסביר לפקידות במשרד המודיעין ברכבת מה זה בכלל בית כנסת, ומצאנו את המקום, גילינו שאין בו אף אחד ונאלצנו להסתפק במבט מבחוץ.

בית הכנסת "אוהל שלמה" - על הגג אתם יכולים לראות את הסוכה שהם בנו לכבוד החג

 
למחרת התפצלנו, אני נסעתי להירושימה על מנת לעשות ראיונות לעבודת המחקר שכתבתי, ויסה צ'אן יצא לנגסקי ולטוקיו.

האמת היא שנסעתי רק לנגסקי, אבל אז חזרתי לטוקיו בה היינו אמורים להיפגש אבל אתה לא באת כי התחלת עם הבחורה ההיא.

ובכן, כן. בהירושימה פגשתי בחורה חמודה אתה ביליתי כמה ימים עד שפישלתי בצורה מכפירה. ובינתיים יסה-קון בילה בפסטיבל מסורתי (מאצורי) בו הוא תפס דגי זהב ברשת, ואף הצטלם עם לוחם סומו מפורסם בטוקיו.

חתונה באי מיאג'ימה שליד הירושימה

 

בטוקיו גם עליתי על כנס קטן של אנימה ומנגה – סביב האנימה The Pet Girl of Sakurasou. היה שם אפילו חדר שעוצב כדי להראות בדיוק כמו של הדמות הראשית.

אחר כך נפגשנו, בילנו בפארק שסביב ארמון הקיסר, קנינו המון מזכרות עבור המשפחה והחברים שלנו.

שכמו משפחה וחברים נורמליים התכחשו אלינו..

ביקרנו בחנות קונדומים הזויה, אכלנו במסעדה הודית שמנוהלת על ידי איש מצרי ושם פגשנו גרמניה ורוסיה. ויסה צ'אן כמעט נגרר להאפי אנד על ידי יצאנית סינית.

עם כל הכבוד. כשבחורה באמצע הרחוב תופסת לך את היד ומתחילה ללכת איתך אתה לא מנער אותה בצורה גסה פיזית. שאלתי אותה מי היא, ואם היא צריכה עזרה במשהו. היא אמרה כן. ניסיתי להבין מה היא רוצה ממני, ובסופו של דבר כשהיא אמרה לי במה היא מעוניינת ביקשתי ממנה בנימוס שתעזוב אותי.

באנימה הדברים האלו בדרך כלל דווקא עובדים טוב. חבל שזה לא כך בחיים האמתיים הא?

היום האחרון של הטיול היה יום הולדתו של יסה-קון. לכבוד המאורע ישבנו בבר עם שתי יפניות נחמדות והרמנו כוסית לחיים. כאשר הצענו להן להמשיך ולבלות איתנו את הערב הם שאלו אם אנחנו מתכוונים לקחת אותן למלון שלנו. הסברנו להן שלצערנו אנחנו צריכים לתפוס מטוס בשלוש בבוקר. אבל אני לא יכול שלא לתהות לעצמי מה היה קורה אם היינו אומרים "כן.”

מצד שני, כמו במקרה הקודם, אני מניח שגם פה החיים היו מוכחים שהם לא בדיוק הנטאי מבוים רע.



לסיכום...

יש המון דברים שאנחנו יכולים לייעץ לכם, קוראים יקרים (אם שרדתם את כל הקריאה עד לשלב הזה) לגבי נסיעה ליפן. הנה 10 מהם:

1. אם אתם נוסעים ליפן תלמדו יפנית.

2. לא משנה מה אומרים לכם, עם קצת רצון והרבה נכונות לתנאי מחיה מבזים אפשר לעשות טיול ביפן גם בתקציבים מגוחכים.

3. חלק גדול מהחוויה בטיולים זה האינטראקציה עם אנשים ולכן אני מציע לכם לזרום ולא להיות מקובעים. אם למשל אתם רואים שיש הופעה של להקת רוק שלא שמעתם עליה אף פעם – לכו על זה. אם אתם נתקלים באדם שנראה לכם מעניין נסו לדבר אתו.

4. אקיהברה היא מקום מגניב, בלי ספק. אבל אם כבר הגעתם ליפן – נסו לחוות כמה שיותר ממנה. עם תשלום לא מטורף אתם יכולים לקנות כרטיס חופשי לרכבות שיכול לקחת אתכם לאורכם ולרוחבם של האיים – בקרו במקדשים, כנסו למרחצאות, טיילו בהרים, תעשו חיים – זו חוויה של פעם (או מקסימום פעמיים) בחיים. נצלו אותה!

5. ככל שאתם נהנים מהחוויות ואתם רוצים שתהיה לכם אפשרות לזכור אותם אחר כך. תדאגו גם לאפשרות להשמיד את הראיות!

אנחנו מדברים על משהו ספציפי? (<.<)

אתה רוצה להיכנס לזה? מה עם השירה שלנו בקראוקה?

Say no more... (;-_-)

6. צמחונים! למרות מה שאולי שמעתם, אתם יכולים לשרוד ביפן. האפשרויות שלכם לאוכל יפני כנראה מוגבלות במדינה אבל במסעדות מערביות תוכלו לעתים למצוא מנה חסרת דגים או בשר (היזהרו מדאשי שמורכב לעתים קרובות מציר דגים ומדברים שמטוגנים בשומן חזיר -כולל לחם). ההמלצה האישית שלי היא על פיצה ב-family restaurants, כך לפחות תוכלו להרגיש כאילו אתם באיזו אנימה.

7. מנגה קיסה (או אינטרנט קפה) הוא מקום שאני, וככל הנראה גם מוגי, מצאנו כנוח יחסית ללון בו מדי פעם.

אתם יכולים לרכוש עסקה ללילה ולקבל חדרון קטן עם מחשב ומזרן שבו אתם יכולים לבלות את הלילה. זו אחלה אופציה אם נתקעתם בלי מקום לישון ואתם מחפשים פתרון זול.

ובכל זאת צריך בכל כמה זמן מקום נורמלי לישון בו.

8. משרדי התיירים בתחנות הרכבת הם מקור מעולה למידע.

חוץ מהפעם ההיא שהם שלחו אותנו לבית ההוא של זוג הזקנים במקום לאכסניה בשיא הגשם.

… בדרך כלל. בין אם אתם מחפשים מקום ללון בו, או דברים לעשות בעיר. שווה לגשת ולשאול.

ולפעמים הם אפילו מדברים אנגלית.

אבל שימו לב שבדרך כלל לא.

9. מכיוון שבכל מקרה אתם הולכים להיות חבר'ה מבחוץ שהולכים ללמוד תוך כדי שאתם מתקדמים, והיפנים מודעים לעובדה ומוכנים לסלוח לכם על כך. נצלו את זה כדי לנסות לדבר בצורה אמתית עם האנשים, ואל תפחדו לא להיות מנומסים.

אבל כמובן שבמידה – לא צריך להיות גסים!

10. החלטתם לנסוע ליפן? לכו על זה!

וכמובן, תזמינו אותנו.

תגידו שהגעתם אלינו דרך הבלוג, נעשה לכם הדרכה במחיר מיוחד! (^_^)

Koe no Katachi - 聲の形 - צורתו של הקול

*הערה: כל התרגומים שיופיעו כאן הם חלק מפרויקט שאני (מוגיטבה) עובד עליו לתרגום המנגה מיפנית לעברית. יסה-קון לא מעורב בכך (ולא משנה כמה ניסיתי להכריח אותו). לכן טענות מענות והערות בנושא, ניתן להפנות רק אלי. (;^_^).

מוגיטבה: אזהרה, בשביל המנגה שנסקור הפעם, הכינו ממחטות. הרבה ממחטות.

יסה-קון: יש כמה דברים שרציתי להגיד אבל, בוא לא נלך לשם...

מוגי: התכוונתי בשביל הדמעות! או שאולי בעצם עדיף שק אגרוף בשביל העצבים... לא יודע. בכל מקרה, היו מוכנים להתרגש.

יסה-קון: אני אני מוצא את זה מאוד מעניין שאתה מודיע על זה שזה בשביל הדמעות... מה זה אמור להיות אם לא?

אממ... לנקות שאריות של תה מהשולחן, למחוק דברים מהלוח המחיק.. יש הרבה דברים.. על מה אתה מדבר? <פרצוף תמים>

אתה זה שהעלת את זה קודם.. אבל בוא נתחיל לסקור או שלעולם לא נתקדם.

כן... ובכן, המנגה שנסקור הפעם נקראת "koe no katachi” או לפי התרגום הצנוע של עבדכם הנאמן: "צורתו של הקול." עם כי באנגלית היא תורגמה מסיבה לא ברורה ל – a silent voice.

לא שרוב הציבור שלנו מעוניין בעבדים. או לפחות לא נראה לי.. אבל אם כן, א' - אני לא בטוח שאתה נאמן. ב' – אם כבר אז כבר אתה עבד סוג ב'. עזוב ב'... ת'!

בכל מקרה... המנגה שהתחילה בתור one shot, עוררה סערה קטנה, כך הבנתי. אף על פי שאוימה יושיטוקי זכתה בפרס המנגה הטובה ביותר ליוצרים מתחילים, מגזינים רבים סרבו לפרסם אותה. העלילה שעוסקת בנושא הרגיש של ילדה חירשת שסובלת מהצקות אכזריות מצד ילדי הכיתה שלה, נגעה בעצב רגיש בחברה היפנית ההומוגנית, והרתיעה אותם. כאשר היא בכל זאת יצאה בסופו של דבר אל האור, בפיקוחו של ארגון החירשים היפני היא זכתה להצלחה מסחררת. ואף הייתה כל כך פופולרית שהפכו אותה לסדרה.

על הסדרה:

אחד הדברים המעניינים במנגה, בעיני לפחות, הוא שהעלילה מוצגת דווקא מנקודת מבטו של הילד שמציק. אישידה שויה, ה"גיבור" של הסיפור, הוא ילד בכיתה ו' (במנגה המקורית לפחות), אהוד בכיתה ושובב מעט.

יום אחד מגיעה לכיתה שלו ילדה חדשה, נישימיה שוקו. שוקו היא ילדה חירשת שאינה מדברת כמעט, ומתקשרת עם סביבתה באמצעות מחברת שהיא מחזיקה איתה תמיד.

בהתחלה שוקו מתקבלת על ידי הכיתה בסבר פנים יפות, לפי מיטב הנימוסים היפניים. אבל ברגע שהנכות שלה מתחילה להבדיל אותה מאחרים הכיתה פונה במהירות נגדה. לא עוזרת האישיות שלה,

היא כזאת חמודה! <נמס>

… כן, אבל זה לא עוזר לה להתמודד עם ההצקות. לצערנו, גם המבוגרים לא מספקים תמיכה.

ילדי הכיתה פונים במהירות נגדה, ומתחילים להציק לה יותר ויותר. הם אף פונים כנגד הילדה היחידה שמנסה לעזור לה. ההצקות הללו הופכות במהירות להתעללות של ממש, ששויה עומד בראשה. המורים מעלימים עין מכך, שוקו עצמה מסתירה את ההתעללות. והדברים הולכים ומתדרדרים. עד שהם מובילים לשיא דרמטי בסופו של ה one shot המקורי. עם מוסר השכל חד משהו..

עם הפיכת המנגה לסדרה, המנגקה הוסיפה פרולוג קצר לאירועים שמופיעים בכרך המקורי, ולאחר מכן המשיכה את הסיפור כמה שנים אחר כך, כאשר כל המעורבים כבר בשנתם האחרונה בתיכון.

יש הבדל משמעותי בין ה- one shot לסדרה, מבחינת מה שהם מנסים להעביר, כביקורת, כקו מחשבה. אפילו כהצגת הדמויות. בנוסף, בסדרה שיש לה זמן ומקום להכניס את זה נותנים יותר נופח לשאר חברי הכיתה, שלא היה קיים (כנראה מחוסר מקום, ומכך שזה היה מאבד מהחדות של המסר המקורי).

הסדרה בהחלט מרחיבה את הסיפור, ונותנת לו טוויסט אחר. בעוד שהכרך המקורי היה בעל מסר חד ואף מזעזע, הסדרה עצמה מציגה סיפור יותר עגול שבו הדמויות מתגלות כיותר מורכבות.

אותם היחסים בין הדמויות שמתהווים במהלך הכרך המקורי מופיעים בהרחבה של הסדרה ומובילים להמשך בזמן שדמויות מתבגרות.

ונוספות כמובן גם כמה דמויות חדשות.

בסדרה שויה, אשר הבין את טעותו יוצא לחפש את שוקו על מנת לנסות לכפר על מעשיו ביסודי. הייתם יכולים לצפות שהמפגש שלהם יהיה מרגש ושהיא תסלח לו מיד, אבל בניגוד לדימוי התמים והסובלני שאולי הייתם יכולים לצרף לשוקו, היא מקבלת אותו בתחילה דווקא בחשדנות. היא אינה מוכנה לספק לו הזדמנות להתנצל ולנקות את מצפונו. אבל אחרי שהם נפגשים ומדברים התכניות של שניהם משתנות.

תוך כדי הקשר החדש שלהם הם נפגשים מחדש עם חלק מבני הכיתה הישנה שלהם. בנוסף לקבוצה מסוימת של חברים חדשים. לדעתי זה די מעניין לראות את התגובות השונות של אלו שהיו בכיתה ואלו שלא היו בכיתה לפי הדרך שבה הם מתמודדים עם המצב.

בין הדמויות האלו אפשר למצוא את הילד השמנמן והקטן שמעריץ את שויה וחולם חלומות גדולים, 

את נציגת הכיתה חביבת המורים (שנראית מושלמת על פני השטח, אבל תלמדו עוד להכיר צדדים אחרים בה):

הבחורה הפופולרית האגוצנטרית, 

האחות הקטנה שתופסת את המקום של האחות הגדולה בניסיון להגן על אחותה

 האם שנראית קרה אבל מוכנה להגן בחירוף נפש על בנותיה,

האם החד הורית שמנסה להתמודד כמיטב יכולתה עם גידול ילדיה

 והקוץ בתחת שתמיד עושה את הדבר הנכון (לכאורה...):

אני לא מסכים איתך לגבי האחרון. למרות שיש בו משהו קטן שבאמת מעצבן אבל... בוא נעזוב את זה.

הסיפור שלהם נע בין עלילה תיכונית גנרית מהסוג שאתם נתקלים בו לעיתים קורבות במנגה על תלמידי תיכון, מלבד מקומה של הילדה החירשת בתוכו, לבין עיסוק בנושאים רגישים של אפליה, התעמרות של תלמידים בחבריהם, חרמות וההתמודדות של הורים עם ילדים בעלי נכות.

בעוד שבכרך המקורי יש מסר מאוד ברור וביקורת חברתית, בסדרה פחות ברור המסר. ועם זאת עדיין יש הרבה כוח כי מדברים על מגוון של נושאים שהם בעייתיים בחברה, שבדרך כלל מנגות לא עוסקות בהם. למרות שהרבה פעמים כשמדברים על כך שמנגה יכולה לפנות לקהל בוגר, מתייחסים לסקס או לאלימות, אני חושב שדווקא זוהי המשמעות האמיתית של המונח. כי במקרים שבהם יש אלימות וסקס זה בסך הכל שימוש באלמנטים ספרותיים, אבל פה ממש מתעסקים בבעיות אמתיות, ובאיך מגיבים אליהם.

בנוסף, למרות שכן מציגים את הדמויות, לא עושים אותן בצורה מאוד סטריאוטיפית. אלא יחסית אמינה. אם כי לא יצא לי להכיר אנשים עם בעיות כאלו בדיוק, אני בהחלט יכול לתאר לעצמי אנשים כאלו. בעוד שבכרך המקורי אתה מרגיש חזק מאוד את הזעזוע החברתי, את הביקורת והכעס, את ההתקוממות כנגד קבוצה של אנשים. סוג של "כולם" או "החברה" – בסדרה עצמה אתה גם מרגיש את הרגשות האלו אבל בדרך כלל זה ביחס לאנשים בודדים, שאותם אתה לומד להכיר טוב יותר, ולעיתים אף להזדהות איתם.

זה מוביל אותנו למה שהוא בעיני הנקודה החזקה ביותר בסדרה. הדמויות הן יותר מורכבות ומציאותיות מאשר ברוב הסדרות שיצא לי להתקל בהן. כל אחת מהדמויות פה, ללא יוצא מן הכלל היא רחוקה מלהיות מושלמת, או סתם גילום של סטריאוטיפ כלשהו. כל הדמויות עושות החלטות מטופשות, פוגעות באחרים, ומתנהגות בסך הכל כמו שבני אדם מתנהגים. מה שאומר שאפילו את הדמויות שמעוררות הכי הרבה כעס וטינה מהקוראים אפשר במידה מסוימת להבין. ואפילו על נישימיה, חמודה ככל שתהיה, אפשר לפעמים לכעוס.

באשר לסגנון הציור של הסדרה, פה.. הייתי אומר שיש מקום לשיפור. הדמויות מצוירות באופן קצת ייחודי, ולא בהיכרך במובן הטוב. הבעות הפנים שלהן לפעמים יותר ריאליסטיות מבמקומות אחרים, אבל לעיתים קרובות לא ממש ברור מה הן בעצם מכוונות להביע.

אני לא בטוח שאני מסכים לגמרי. אני מסכים שהסגנון ציור ייחודי יחסית, ולמרות שזה מנגה לפעמים אכן היא מעוררת בך הרגשה ריאליסטית. לדעתי זה דבר טוב. בקשר לשאר, זה נוטה יותר לכיוון של מנגה נורמלית, מיינסטרים. אם הוא היה עושה את הכל בצורה מציאותית, יכול להיות שהיו סוקלים אותו באבנים כי הוא שונה. לא?

כאמור אנחנו לא מסכימים בנושא הזה. מבחינת העלילה עצמה, הייתי אומר שבסדרה יש שילוב נחמד של קומדיה עדינה מדי פעם, הרבה דרמה (טיפה מלודרמה), ובעיקר הרבה מורכבות אנושית. יש בסיפור רמיזה קלה לרומנטיקה, אבל הרבה פחות מאשר בכותרים אחרים, ובמידה מעודנת מה שהופך אותו לשונה מכל סיפורי ה”מתי כבר הבחור יהיה עם הבחורה?” (או הבחור עם הבחור, או הבחורה עם הבחורה...)

או הבחור עם החתול..

… כן...

אתה זה שהראה לי את המם הזה, אני חף מפשע! לא ידעתי שדבר כזה קיים עד שלימדת אותי את זוועות האינטרנט.

כן, בטח.

בקיצור, זוהי בעיני אחת הסדרות היותר טובות שיצא לי לקרוא לאחרונה. אני עוקב אחריה מאז שהתפרסם הכרך הראשון, ובינתיים לא התאכזבתי. הסדרה כל כך טובה, שאפילו יסה-קון אהב אותה למרות שאין בה חייזרים, ערפדים, מכשפים ומשחקי מחשב!

שכחת לציין מכות, אבל... <נאמר בסרקזם>

מה שאני כן מסכים איתך, בכל מקרה, שלא כמו הסדרה הזאת ichigo 100%...

<מגלגל עניים>

...אכן מאוד נהניתי מהסדרה הזאת. אני מסכים איתך שבדרך כלל אני צריך משהו שהוא לכיוון של רעיון חדש, של פעילות או משהו שייתפוס אותי יותר לעומק, אבל למרות שאני בדרך כלל נגד סלייס אוף לייף על סוגיהם חסרי המשמעות..

זה לא סלייס אוף לייף!!

אז איך היית מגדיר את זה?

עלילות ריאליסטיות, שעוסקות בחיים הרגילים...

כן. בטח יש לזה איזה מונח. בכל מקרה, במקרה הזה הדמויות הריאליסטיות האלה כן תופסות אותי. כן גורמות לי להרגיש. בעוד שדמויות אחרות בסדרות שעוסקות בחיים יומיומיים, אפילו אם הן ריאליסטיות, לא בהכרח נוגעות בי, כבן אדם. לא מוציאות את הרגשות שלי. לא מעוררות בי כעס, רחמים, תסכול, התרגשות ועוד...

אני אישית מאמין שהסדרה הזאת טובה, לא רק כביקורת חברתית, אלא כסיפור שאתה יכול להתחבר אליו.

לסיכום:

למה לקרוא?

כי מדובר בסיפור נוגע ללב שעוסק בנושא שבדרך כלל לא נוגעים בו במנגה ובאנימה, ואף מציג ביקורת חברתית נוקבת. ועיסוק בדמויות בצורה שלא מחמיאה להן תמיד, אך בהחלט הופכת אותן לאמיתיות ואנושיות הרבה יותר.

כי זה מדבר על נושא שקיים באמת, אפילו בארץ שלנו (לא בדיוק באותו אופן אבל בצורה דומה). אפילו שעוסקים כאן בחירשות, אפשר להסתכל על כך ביחס לכל נכות ואף לכל מקרה שבו יש מישהו יוצא דופן. לפחות בהקשר של הכרך הראשון. בשאר הסדרה אתה בהחלט יכול להרגיש מהדמויות רגשות חזקים. לא הייתי אומר שבכל המקרים אתה מזדהה איתם אבל אתה בהחלט שם אליהם לב.

למה לא לקרוא?

זו בהחלט לא מנגה לאלו מכם שאוהבים קריאה קלילה ומהירה עם הרבה פאן סרוויס ובדיחות מטופשות. גם אקשן לא תמצאו כאן, ולא יותר מדי רומנטיקה. בעיני כל אלו לא מפחיתים מאיכותו של הסיפור, ולהיפך. אבל זה עניין של טעם.

אני מסכים בכלליות עם מוגי. חוץ מזה, אני חושב שחלק מהקוראים עשויים לראות השתקפות של דברים שהם לא אוהבים בעצמם בדמויות שם. למרות שאני די בספק שהרבה מאלו שקוראים מנגה היו בריונים בבית ספר, אבל לך תדע.

כן, כי כולם יודעים שהילדים המגניבים כולם הולכים לראות בליץ' בזמן שהחנונים האלו משחקים כדורגל... P:

למה לשים לב?

לדעתי אחד הדברים שצריך לשים אליהם לב זה ההבדל בין הכרך הראשון (ה- one shot) ובין אותם האירועים כשהם מופיעים בסדרה עצמה. בנוסף, למרות שהסדרה היא סדרת מנגה עם ציור שכביכול אמור לגרום לזה להרגיש לא אמיתי, אתה בכל זאת מרגיש תחושה של מציאות.

ש- 4chan הצליחו להתעלל גם בסדרה הזאת, ה*)^&^& האלו... התמונות שהופיעו ב-/b/ אחרי יציאת הסדרה היו כאלו.... ארגג!! תתרחקו מנישימיה-צ'אן שלי!!

<אהמ..> ...חוץ מזה, שווה לשים לב לדרך שבה הדמויות מתפתחות לאורך הסדרה. כאשר קוראים את המנגה בפעם הראשונה, אפשר בקלות לא לשים לב למאפיינים של הדמויות כאשר הן מוצגות ביסודי. אבל הרבה מהתכונות שלהן מתפתחות ומקבלות משמעויות נוספות במהלך הסדרה. שווה לעקוב.

ציון בסולם מוגיטבה:

★★★★★★★★★☆

ציון בסולם יסה-קון:

★★★★★★★★☆☆

מילון מונחים (לא מדויק, לא שלם, לא רציני. בשביל זה יש ויקיפדיה!)

one shot -  מכירים את סדרות המנגה האלו שנמשכות נצח (בליץ', וואן פיס ושות')? אז זה ההיפך. מנגה שמתפרסמת בפעם אחת , ולא בסדרה של פרסומים נפרדים לאורך תקופת זמן כלשהי. לפעמים מדובר בכמה עמודים בודדים, ולפעמים כמה עשרות עמודים - אבל הרעיון דומה: סיפור קצר שעומד בפני עצמו (ובתקווה) משאיר לכם טעם לעוד. לצערנו, לעיתים קרובות היצירות לא עומדות ברעיון הזה והתוצאה היא סיפור שמרגיש כמו נצח, שאינו ממש ברור ומשאיר לכם הרגשה שבזבזתם שעה מחייכם.

slice of life - בניגוד לטענות של מוגי בפוסט. ויקיפדיה טוענת שזה אכן מתייחס לכל יצירה שעוסקת בחיים האמיתיים. ושוב מוגי מוכיח את חוסר בקיאותו במושגים מעולם האנימה והמנגה (בניגוד להיכרות חשודה לכל המושגים הנוגעים להנטאי).

פורום /b/ של 4chan - אם אתם לא מכירים את הפורום הזה - יותר טוב. אל תתקרבו לנושא הזה יותר. זהו המקום שאליו אושר, סובלנות, חמלה, תקווה וכל שאר הדברים הטובים והאופטימיים בעולם הולכים כדי למות. 

בפעם הבאה נסקור את הסרט רדליין.

בדרך ננסה לדחוף איזה פוסט על הנושא הרבעוני, ולספר לכם על שני הטיולים שלנו ביפן. אבל בזמן שהפוסט הזה מפורסם, יסה-צ'אן כבר נמצא בארה"ב ולכן הנושא הזה יצטרך לחכות לשובו. 

WataMote - ワタモテ - וואטמוטה

מוגיטבה: יסה-צ'אן, אתה זוכר שדיברנו פעם על איך העולם היה נראה אם המציאות של התיכון הייתה דומה לסדרות אנימה? למשל, שלא היה מקום בגג של בית הספר כי כולם היו יושבים שם לאכול את האובנטו שלהם. שלא היית יכול ללכת ברחוב שלושה צעדים בלי שילדות עם חצאיות מתנופפות יפלו לך על הפנים מהשמיים. שאתה יכול להצטרף למועדונים שלא באמת עושים בהם כלום חוץ מלאכול עוגות במקרה הטוב, וליצור חברויות בלתי נשכחות עם הרמון ענק של בנות יפיפיות מכל הסוגים (ולפעמים גם בחור עם גישה ליברלית במיוחד)?

יסה-קון: לא.

מוגי: <מתייבש, משתעל באי נוחות>... ובכן, דיברנו על זה פעם. בכל מקרה זה לא מה שאנחנו הולכים לדבר עליו הפעם. אבל אם יש משהו שאני יכול לומר לזכות הסדרה הנוכחית, זה שהיא די עושה סיבוב על זה. סדרה שבה אחים לא מאוהבים אחד בשני, הם רבים אחד עם השני:

סדרה שבה פוטו-רצח אשכרה מצדיק את שמו:

(רק אני חושב שהפרצוף הזה מזכיר ahe-gao?)

(כנראה שאתה היחיד שיודע מה זה אומר, או לפחות מודה בזה בכזאת גאווה).

(זה הכל למחקר, באמת! ומה הסיפור של הסוגריים האלה?)

(אני לא שמתי אותם שם.)

בקיצור, זו סדרה שמציגה את החיים היום יומיים בתיכון ביפן ובכלל, קצת יותר קרוב לאיך שהם באמת: גיהינום רצוף וחסר רחמים.

יסה-קון: אההה.... אמ... לא בדיוק. לא לכולם זה ככה, ולמרות שהסידרה הזאת מנסה להראות עד רמה מסוימת איך זה כשמנסים להראות איך החיים היו נראים אם היית מנסה להתייחס אליהם כמו מנגה במציאות. הם גם לוקחים את זה פה (בגלל שזה מנגה) קצת רחוק יותר. ועם זאת, אני לא בטוח שעדיין הצגנו את שם הסדרה. ואנחנו כבר רצים קדימה עם הדיון עליה.

פרטים, פרטים. הקוראים שלנו יודעים לקרוא כותרות, אני מקווה... למקרה שלא, אנחנו הולכים לדבר היום על וואטה-מוטה (watamote) שזה קיצור של השם הקליט: "לא משנה איך תחשבו על זה, זו אשמתכם שאני לא פופולרית" (watashi ga motenai noha dou kangaetemo omaera no warui da). אתה מוכן להסביר לי מה יש ליפנים בזמן האחרון עם שמות שיכולים למלא ספר שלם בעצמם?

אחרי שהייתה ריצה של הרבה מאוד מנגה, ומתוכה גם אנימה שהיו לה שמות יחסית קצרים, ולפעמים זה גרם להתבלבלויות גם כן. אני חושב שהם החליטו לעשות שמות ארוכים כדי שלא יתבלבלו בין המנגות. מתוך ידיעה שלא משנה מה אורך השם, המעריצים ימצאו דרך לקצר את זה.

או החברות שמשווקות אותם, אבל לא משנה. בקיצור, המנגה עוסקת, כאמור, בחיי היום יום של תלמידת תיכון בשם קורוקי טומוקו שהכישורים החברתיים שלה מסתכמים ב..

(למעשה השם שלה מורכב מהסימניות של עץ שחור, חוכמה וילד/ה, אבל הוא גם מהווה סוג של משחק מילים מכיוון שהוא נשמע כמו “חבר/ה וילד/ה”)

טומוקו צ'אן מתחילה את התיכון עם תקוות גבוהות. היא בטוחה שהיא הולכת להפוך להיות פופולרית ולרכוש המון חברים. אבל בפועל...

היא לא בדיוק האדם הכי פופולרי בבית הספר.

האמת היא שכל כך קשה לה לדבר עד שהיא צריכה להתאמן על זה:

בניגוד לגיבורים וגיבורות של סדרות אנימה ומנגה בדרך כלל, טומוקו לא מגבשת מעגל חברים רחב, לא מוצאת את מקומה בכיתה ולא חיה חיי תיכון מספקים ונפלאים. לפחות לא במובן המקובל של המילה. במקום זאת, הסדרה עוקבת אחרי הניסיונות ה...

פתטיים?

… כושלים שלה שוב ושוב לשנות את מצבה. אחרי היחסים שלה (הכמעט ולא קיימים) שלה עם בני הכיתה שלה, עם משפחתה ועם אנשים זרים. ובעיקר אחרי הפרשנות הסרקסטית, המרושעת וההזויה שלה לעולם.

אחת הבעיות שלה היא שהיא באמת לא מקושרת לעולם בשום צורה הגיונית.

ומצד שני, מי מאיתנו לא?

בדיוק. זו בעיני הנקודה החזקה בסדרה הזאת. בניגוד לסדרות אחרות, הסדרה הזאת לא מנסה לייפות את המציאות. היא לא מנסה להעמיד פנים שאם רק תרצה מספיק, הכל יהיה טוב יותר. לא מסתירים בה דברים מגעילים:

ומחשבות מרושעות.

הסדרה מציגה בצורה מגוחכת את השטחיות של תלמידי התיכון שלא נמאס להם מהקראוקה, את הריבים המטופשים וחסרי המטרה שבין אחים, את חוסר הרצון הגלוי של תלמידים ללכת לבית הספר. ויותר מכל את העובדה שיש אנשים שממש לא מצליחים להסתדר עם רוב האנשים שמקיפים אותם ושהתיכון יכול להיות מקום זוועתי ובודד. מקום שבו הם מרגישים שהם הופכים לשקופים ממש:

זה כמעט כאילו מישהו עשה אנימה על תקופת התיכון שלי. רק חסרה המשיכה לבנות....

אוקי, אז כולל המשיכה לבנות...

בקיצור, מה שאתה מנסה להגיד, זה שהאנימה הזאת מדברת על מוגי. מוגי הסתיר מכם עד עכשיו את העובדה שהוא ילדה יפנית קטנה, אבל הגיע הזמן שנספר את האמת.

...ועם זקן די נאה. כן, אני מודה באשמה. (#;^_^)

זקן נאה? תלוי בעיניים של מי...

אבל זו גם הבעיה של הסדרה. יש סדרות שבהן יש...

ושוב פעם אנחנו קופצים קדימה ומבקרים את הסדרה לפני שסיימנו להסביר מה קורה בה.

ובכן, כמו שאמרנו, לא קורה בה הרבה. חוץ מטומוקו, הדמויות החוזרות באנימה ובמנגה כוללות את אחיה של טומוקו – בחור פופולר בקרב הבנות והבנים כאחד שנוטה להיות די...

בוגר לגילו?

התכוונתי לכתוב זעפן כלפי אחותו.

ברצינות, אם אחותך הייתה אוכלת לך משהו ששמרת במקרר ואז מגיבה ככה:

לא היית מגיב גם כן ככה?

לא יודע, אני לא זה שיש לו אחות...

תחשוב על זה כמו על אח שלך, רק יותר מעצבן.

כשהיינו קטנים ואח שלי היה מעצבן אותי, פשוט היינו הולכים מכות. אי אפשר לעשות את זה עם אחות...

בדיוק!

או בעצם כן?

אני שומר על זכות השתיקה.

חוץ ממנו, במשפחה יש את אימא שלהם, שבעיקר מטילה על טומוקו מטלות בית שהיא מסרבת לעשות. אבא שלהם שמופיע רק בסצנה וחצי, וגם שם בלי פנים. ובת הדודה שלהם, אשר מעריצה את טומוקו.

הדמויות המרכזיות האחרות בסדרה הן של חברתה הטובה ביותר של טומוקו יו נרוסה, אשר למדה איתה בחטיבה אך הלכה לתיכון אחר. יו היא "החנונית-שעוברת מייקאובר-ופתאום נהיית יפיפיה-ומוצאת חבר-אבל נשארת נחמדה" - הקלאסית.

היא גם גדלה במובנים נוספים.

לא בדיוק. בספין-אוף שמראה את החיים שלהן בחטיבה, מראים שגם אז היא הייתה מפותחת לגילה. אבל בוא לא נגלוש מהנושא.

כן, אנחנו אף פעם לא גולשים מהנושא.

בנושא הזה אני אשמור על זכות השתיקה. כמו שאמרתי, יו היא בחורה יפה וטובת לב. מיותר לציין שהיא לחלוטין מאפילה על טומוקו. מצד שני, היא גם מעוררת בה לא מעט תחושות לסביות -

עוד דבר שנדיר הרבה יותר מדי (לטעמי לפחות) באנימה ומנגה רגילים.

במנגה מופיעה גם חברה נוספת של השתיים מתקופת החטיבה – קוטומי, אשר מתבררת כדומה במידה רבה לטומוקו, היא חולקת איתה תחביבים, גישות ואת החיבה שלה ליו. שתיהן שונאות אחת את השנייה כמובן.

אוקי, עכשיו אתה יכול להמשיך עם הסקירה. אבל בעצם כבר עשינו את זה, לא?

טוב, יש לי עוד קצת לומר על זה.

גם לי. יש הבדלים בין המנגה לאנימה. בנוסף למנגה יש ספין-אוף שמתאר את מה שקרה לדמויות בזמן החטיבה. ההרגשה שאני קיבלתי מהמנגה ומהאנימה שונה. באנימה טומוקו הרבה פחות... חמודה. היא נוטת יותר להיות...

מרושעת?

כן. בדרך כלל כשאתה רואה אותה מרושעת, היא מנסה לשמור על ההערכה העצמית שלה בכך שהיא יורדת על אנשים אחרים (בתת המודע שלה, לא בגלוי) כדי לא להרגיש לגמרי פתטית. אבל כשאתה רואה כמה קשה לה לדבר עם אנשים, כמה היא מסכנה, כמה היא מסתפקת במעט. כל מה שבא לך לעשות זה לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר.

אני מקווה שאני לא צריך להזכיר לך שהיא בת 16, נכון?

למה הראש שלך תמיד הולך לכיוונים האלה?

כי אני גבר.

לפי מה שזכור לי הסכמנו שאתה ילדה יפנית קטנה. עם זקן.

אה כן. נכון. אופס. 

בקיצור, אני מסכים איתך. וזאת בדיוק הנקודה שהופכת את הסדרה לכל כך בעייתית לדעתי. כמו שהתחלתי לומר, יש סדרות שמציגות מציאות חברתית קשה ודמויות שסובלות שאתה ממש יכול להזדהות איתן – כמו למשל המנגה "צורתו של הקול" (koe no katachi - שעוסקת בילדה חירשת שסובלת מהתנכלות), ויש סדרות שבהן הכל יופי טופי, ואם מישהו לא מצליח זו רק אתנחתא קומית. אבל בסדרה הזאת משלבים את שניהם.

מצד אחד מציגים לך דמות שבאמת סובלת. מישהי עם חרדה חברתית, שחווה כישלון אחד אחרי השני, ומאושרת מניצחונות קטנים אם בכלל.

כגון להגיד שלום לסנסיי לפני שהיא הולכת מבית הספר.

או להדליק מצית.

אבל בו זמנית הסדרה הזאת אמורה להצחיק אותך. והיא לא ממש עושה את זה. במובן הזה, המנגה, שהיא יותר קלילה, פחות מציגה את טומוקו באופן שלילי, וגם מראה התקדמות מסויימת (גם אם מאוד קטנה) היא הרבה יותר כיפית לקריאה. לפעמים היא אפילו ממש מצחיקה. הצפייה בסדרת האנימה, לעומת זאת, ממש הייתה חוויה כואבת. הייתי חייב להכיח את עצמי לצפות עד הסוף. - קוראים יקרים, תעריכו את מה שאני עושה בשבילכם! אני סובל כדי שאתם לא תצטרכו!

כן, כמו שהזכרנו מקודם. אם תראו את האנימה או המנגה, תדעו שהגיבור הראשי שלנו, מוגי סובל רק בשבילכם. תרגישו את הכאב שלו.

ולצערי אני מסכים חלקית עם מוגי. אני חושב שהאנימה יכול לעמוד בפני עצמו. אבל אני חושב שהאנימה אכן מציגה את טומוקו יותר בצורה מגעילה, מרושעת ופחות משעשעת מהמנגה. אבל אם אתם רואים את האנימה קודם זה פחות מפריע. עם זאת אני עדיין ממליץ יותר על המנגה.

נקודה אחת אחרונה ששווה לדעתי לציין לטובת האנימה היא העיצוב שלה. אני חייב לציין לטובה גם את האלמנטים האומנותיים שבהם השתמשו כדי להעביר את הרעיונות והתחושות של טומוקו במהלך הסדרה (שלא לדבר על רפרנסים לסדרות אחרות, שלא היו קיצ'יים מדי, ואפילו לספרים).  

בזמן האחרון אנחנו רואים המון רפרנסים קיצ'יים כאלו, שלא מופיעים בכלל במנגה המקורית אלא רק בסדרות. שזה דבר טוב ולא טוב – טוב כי זה מחבר אותך לאנימה ומנגה אחרות. נותן לך מעין קריצה, ולפעמים אם עושים את זה טוב, מעביר מסר בצורה יותר טובה. לא טוב, כי זה קיצ'י, לרוב לא קשור בצורה כלשהי לסדרה הנוכחית, כאילו תקעו את זה שם בכוח.

כמו כן, גם הסאונדרק די חביב. שיר הפתיחה עם הנימה המטאלית שלו, והקאבר של האצונה מיקו (בסוף פרק 6) ל"נאצו-מצורי" משנות התשעים היו נחמדים במיוחד.

לסיכום:

למה לראות:

כי לראשונה מזה לא יודע כמה זמן, מדובר בסדרה שמציגה מציאות לא ורודה ונפלאה אך די ריאליסטית ובסדרה שמתארת תלמידת תיכון. יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושב בכיתה בכמה מהסצנות שהופיעו שם (ואולי גם את יסה-קון לצידי, שקוע בספר שלו ואדיש לעולם. - ממש כמו בתיכון). ובוא נודה באמת, כולנו פה חנונים – אין לי ספק שגם רובכם תוכלו להזדהות איתה. כי המנגה משעשעת ומצחיקה – אפילו שהנצחונות של טומוקו הם קטנים ובודדים, אתם תמצאו את עצמכם חוגגים אותם איתה. וכי יש שם הרבה רמזים לסביים.

אתה באמת רוצה להיכנס לתיאור שלנו של התיכון.

אני חש באיום בנימת כתיבתך?

איזה חושים חדים יש לך...

בוא לא נבריח את שני הקוראים שאולי עוד הגיעו לפה בטעות בעקבות חוסר היכולת של גוגל.

כמו שמוגי אמר, אתם בהחלט תוכלו להזדהות עם טומוקו. בנוסף, אם אתם במקרה בוגרים מספיק תוכלו ללמוד מזה על ההתנהגות שלכם ושל אנשים מסביבכם. הדברים שרואים באנימה לא נכונים רק ליפן. לרוב אנשים לא עוצרים לחשוב על אחרים, אבל כשאני ראיתי את זה, חוץ מלראות את עצמי חשבתי גם על אנשים אחרים. איך אני מתנהג לאחרים, איך אני יכול לנסות לעזור למישהו כמו טומוקו, לפחות חלקית. כי אני חושב שהיא קצת מוקצנת - רוב האנשים יכולים להגיד שלום למישהו שאומר להם שלום, בלי לחשוב פעמיים (עם כי, אני לא בטוח שזו הסיבה של רוב האנשים לראות אנימה אבל עדיין).

למה לא לראות?

לגבי האנימה – כבר אמרתי סבל מתמשך?

כי האנימה פחות טובה מהמנגה. היא מציגה את הדמות בצורה יותר שלילית. ולכן זה פוגע ברמה מסוימת בהזדהות. בנוסף היא קצת פחות מצחיקה לדעתי.

לגבי המנגה, כי אין פה (לפחות בינתיים) סוף שמח. אין פה הצלחות גדולות, ואפילו דרמות גדולות. זוהי סלייס-אוף לייף במלוא מובן המילה. אלו החיים הרגילם – אנחנו פשוט רואים אותם מהעיניים של ילדה אחת קטנה ומאוד מתוסבכת.

אני מסכים. אין בדיוק עלילה. אין בדיוק משמעות.

למה לשים לב?

באנימה אתה יכול לראות כיצד הרגשות והאווירה מועברות דרך עיצוב אומנותי די ליברלי של חלק מהסצנות.

לכך שטומוקו אמורה להיות התגלמות כל מה שלא חמוד וסקסי, אבל בעצם בעיניים ישראליות היא בחורה די רגילה (אך בישנית). ותאכלס, היא די חמודה.

וכמובן לכך שיש סצנה אחת שאבא של טומוקו מוצא אותה ישנה עם מכשיר עיסוי ביד, כשבמסך לפניה מופיע משחק דייטינג לבנות. אי אפשר שלא לתהות מה בדיוק היא בדיוק היא עשתה איתו...

דבר אחרון: ההבדל המשמעותי בין הקול הפנימי של טומוקו למה שבסופו של דבר יוצא החוצה לסביבה.

ציון בסולם מוגיטבה:

★★★★★★☆☆☆☆

(בעיקר כי האנימה מורידה מהציון)

ציון בסולם יסה קון:

★★★★★★★☆☆☆

(בעיקר כי ראיתי את האנימה קודם ולא הרגשתי את ההורדה)

מילון מונחים (לא מדויק, לא שלם, לא רציני. בשביל זה יש ויקיפדיה!)

אהה-גאו: <זהירות, הקטע הבא לא מיועד לילדים> אוקי.. ננסה לנסח את זה בעדינות. אין צורך לספר לכם, אנו מניחים, שהנטאי טיפה מקצין ומעוות את המציאות. כלומר, יותר מפורנו רגיל (תסמכו עלינו, היינו פעמיים ביפן ולא מצאנו אונס תמנונים בשום מקום!) . אחת הדוגמות לכך היא בסגנון שמתאר את הדמויות ברגע ה... שיא, כשהן עושות את הפרצוף הכי מטומטם שאי פעם ראיתם בחיים שלכם – לשון בחוץ חיוך מפגר, ומבט מסטול. לעיתים בלווי סימן ניצחון באצבעות בשביל תמונה.

פוטו רצח: תא העינויים הקטן הזה שאליו נכנסת בר רפאלי ויוצאת עם תמונות של חנה לסלו. ביפן קוראים להם פורי-קורה, והם נחשבים למוקד עליה לרגל לזוגות ולקבוצות של ילדות תיכון (אם לשפוט לפי אנימה). מצד שני, אם לשפוט לפי אנימה, אפשר לצאת מהתאים הללו עם תמונות יפות – אנחנו נאמין שיש באמת אונס תמנונים ביפן לפני שנאמין לזה...

ילדה יפנית קטנה עם זקן -

קרואקה – הדרך הנכונה/אוטקואית אילאית ומתנשאת, לומר קריוקי. אל תשאלו אותנו איך הצליחו במערב לערבב את המונח עד כדי כך. כנראה שבאותה דרך שבה נוצר פוקימון ו-miduri Sour. אבל זה ממש מעצבן שמעבד התמלילים שלנו מתקן את המילה קראוקה, ומציע להחליף אותה בקריוקי.

נאצו מצורי – מילולית "פסטיבל הקיץ.” זו גם כותרת שיר קיצ'י וקצת מעצבן משנות התשעים, שתוכלו למצוא את המקור שלו אם תחפשו ממש ממש עמוק בניקו-ניקו דוגה. אנחנו מעדיפים בהרבה את הגירסה של האצונה מיקו. מי אמר שאיידוליות וירטואליות לא יכולות לעשות מטאל?

סליס אוף לייף – אתם מכירים את הסדרות האלו שמתארות חיי יום יום של אנשים? אין בהן דרמות גדולות במיוחד, הרפתקאות, טרגדיות, אירועים על טבעיים או סיפורים מרגשים. פשוט סדרות שכל פרק בהן עוסק בחיי היום יום של הדמיות ובאירועים הרגילים שקורים להן? אתם יודעים, אנימה שנראות כאילו ג'רי סיינפלד כתב אותן? אז זה זה.

בפעם הבאה נסקור את: koe no katachi – צורתו של הקול.