הארוקון 2014 ועל הקהילה הישראלית - כמה קיטורים על הקיטורים

מוגיטבה: בחודש שעבר קואופרטיב בלוגי האנימה בישראל הכריז על "הקהילה הישראלית" בתור הנושא של החודש. כאשר שמענו על זה חשבנו אולי לכתוב משהו בנושא, אבל לא יותר מדי ברצינות. מבחינתי לפחות, הסיבה לכך היא, שאם להודות על האמת – אני לא ממש מרגיש חלק מהקהילה הישראלית. זה לא שיש לי משהו כנגד הקהילה, להיפך. אבל אף פעם לא ממש הייתי חבר בפורומים, רוב החברים שלי הם לא חלק מהקהילה, ובפעם היחידה בחיי שניסיתי לעשות קוספליי נראיתי בערך כמו גירסה צעירה של שמעון פרס. לכן חשבתי שאין לי יותר מדי מה לומר על הקהילה. אבל האירועים של היומיים האחרונים, ומה שקרה בהם שינה את דעתי. ולכן, ביקשתי מיסה-קון רשות לעשות באופן חד פעמי פוסט אישי שלי, ואני רוצה לספר לכם קצת על הקהילה, מהזווית האישית שלי.

הרשו לי לספר לכם איך הייתה נראית הקהילה כאשר אנחנו התחלנו לראות אנימה. אני אפילו אסכם את זה בשלוש מילים – לא הייתה קהילה. אי אז בשנת 2000-2001, אף אחד בארץ לא ידע מה זה מנגה ואנימה כמעט. למעט כמה פורומים באתרים כמו תפוז שבדיוק נפתחו, ואנחנו באופן אישי אפילו לא ידענו עליהם, הסיכוי שלך לפגוש מישהו שבכלל יודע מה זה אנימה היה כמו הסיכוי שלך למצוא מישהו שאהב את השמינייה הבלתי נגמרת של סוזומיה הארוהי. במקרה הטוב מישהו היה מהנהן ואומר: “אה! מנגה זה הסרטים המצוירים האלו עם הסקס שיש בלילה בערוץ 'ביפ'!”

אם אתם קוראים את הפוסט הזה, אני כנראה לא צריך לספר לכם איזה גילוי מדהים זה היה-פתאום להיחשף לעולם המטורף הזה של האנימציה והקומיקס היפני. לגלות שיש מדיום כל כך רחב וכל כך שונה מכל מה שהכרתי קודם. להיחשף לתרבות כל כך שונה מזו שתמיד היכרתי. זה היה פוקח עיניים, זה פתח לי אופקים חדשים, זה היה ממכר. אבל אני גם בטח לא צריך לספר לכם איך זה הרגיש כשניסיתי אחר כך להראות גם לחברים שלי את הסדרות האלו והם נפנפו את זה ואמרו שזה סתם שטויות של ילדים, או פשוט לא התעניינו.

אבל הייתה בזה גם הרגשת חלוציות. בכל פעם שקראתי מנגה מגניבה או ראיתי אנימה מיוחדת, הרגשתי צורך לתרגם אותה לעברית כדי שעוד אנשים יכירו את זה. בכל פעם שהייתי מגיע לאייקון או לעולמות, רצתי לחפש את האירועים שקשורים באנימה ומנגה (שבדרך כלל כללו בעיקר הרצאה וחצי של רז גרניברג) כדי ללמוד עוד טיפה על זה. וכל מפגש שהצלחנו לארגן בקמפוס כדי להקרין איזה סדרה שכוחת אל – הייתה אירוע מיוחד במינו. הכנסים שכן היו, היו קטנים יחסית, ולרוב לא שמענו עליהם בכלל.

ואז, בשנת 2007, בכנס "עולמות" הכריזו פתאום על הקמת אירגון ישראלי למגנה ואנימה, ממש כמו בחו"ל. אני הייתי שם, באותו יום – בין החמישה וחצי אנשים שהיו בקהל והילד המעצבן שהפריע עם שאלות לא קשורות לגבי צפרדעי ענק. אני ראיתי את חבי הועד שישבו על הבמה והבטיחו שבקרוב הולך להיות, סוף סוף, ארגון אמיתי שיעסוק רק באנימה ומנגה. שמעכשיו כבר לא נהיה סתם נספח בכנסים של אחרים, או מפגשים פצפונים בפארק הירקון. שהם הולכים לעשות כנסים, שהם הולכים לארגן הקרנות, ופעילויות ולקדם את הנושא בארץ. הם הבטיחו דברים ענקיים.

ואני חשבתי לעצמי דבר אחד: “כן, בטח!”

זה אולי קצת מרושע לומר את זה היום, אני יודע. וזה לא שלא סמכתי על חברי אמא"י. אשר את חלקם הכרתי קצת וידעתי שהם אנשים אחראיים. זה פשוט שזה היה נראה רעיון הזוי. קהילה של תרבות יפנית פופולרית בארץ? נראה לכם? מי בכלל יתעסק בזה? זה בטח יהיה סתם עוד אופנה כמו פוקמון. ועוד כנסים, והקרנות והבטחות גדולות. מי היה מאמין שהדבר הזה יצליח להגיע לאנשהו? אני מודה ומכה על חטא – לא אני.

למזלי. החבר'ה האלו היו קצת יותר אופטמיים ממני. בשבע השנים שחלפו מאז הם הפכו את ארגון האנימה והמנגה בישראל לעובדה מוגמרת, את הכנסים לטקס קבוע (שאפילו תושבי ראשון לציון כבר התרגלו ומצפים לו) ופרויקטים כמו "הספרייה,” הקרנות סרטים, תרגומים רשמיים בעברית ועוד – למציאות. למעשה הם כל כך הצליחו, והקהילה הפכה לכל כך גדולה וממוסדת, שזה כבר נראה לה ברור מאליו שלכנס באים אלפי אנשים, ושיש ארגון גדול ורציני שכל תפקידו לתת להם שירות.

אנשים, כמו אלו שהשתלחו באמא"י בלי רסן, שביקרו אותם על ההתנהלות שלהם, שדרשו הסברים ואיימו בתביעה – נראה שהם שכחו שבסך הכל לפני כמה שנים, אם היו מגיעים כמה מאות אנשים לכנס זה היה מדהים. הם שכחו שאמא"י מורכב רק ממתנדבים. והם שכחו שלא מדובר פה בארגון גדול ומסחרי. מדובר בכמה חבר'ה, שפשוט מאוד אכפת להם – שלא מרווחים שקל ממה שהם עושים, אבל בכל זאת הם מתזזים כאילו אין מחר ומבלים ימים כלילות כדי לעשות לנו, לי לי ולכם – כנס כיפי.

אני שואל את עצמי אם מישהו מכל אותם אנשים שאומרים שלא היה צריך לעשות את הכנס בהיכל התרבות היה בישיבה האחרונה שבה נבחרו חברי אמאי – בסוכות – שבה דיברו על זה שכרגע אין אופציה ריאלית אחרת, וביקשו מהקהל לתת פתרונות יצירתיים. סביר מאוד להניח שלא, כי היו שם בקושי עשרים אנשים. האם זה הוגן להיות חכמים בדיעבד?

אני שואל את עצמי אם מי שהציע לפתוח קופות נוספות – הציע את עצמו כמתנדב בכנס. או שאתם סומכים על אחרים שיעשו את זה? ואם מי שכעס על הקופאים שביקשו מאנשים ללכת אחורה כשקהל ענק עומד מולם מרגיש שהוא היה יכול להיות יותר רגוע במצב כזה. אבל יותר מהכל, אני שואל את עצמי כמה מכל האנשים שדרשו שירות יותר טוב, בתור "לקוחות" – עשו משהו כדי לקדם את הקהילה כמו שעושים החברה שמתנדבים ומנהלים את אמא"י? אני בספק. כי זה לא שיש יותר מדי אנשי סגל וועד ופשוט אין מקום לעוד.

אז אני לפחות, רוצה לנצל את הבמה הזאת בתור מי שבא לכנס כמבקר, כמי שאף פעם לא היה חבר בועד, והתנדב רק פעם אחת – ולומר למתנדבים, לסגל ולכל האנשים של אמאי: תודה רבה! היה כיף.

אני לא הולך להציע לכם פתרונות. אני לא הולך להתלונן, וגם לא לבוא בגישה של "אני יודע יותר טוב מכם.” כי אני לא. אבל אני כן רוצה לומר לכם, שלפחות אני (ואני חושב שאני מדבר גם בשם החצי השני של הבלוג הזה, למרות שהוא לא הצליח להיכנס לכנס) – מאוד מעריך את כל מה שאתם עושים. המשיכו ככה.

ולכל מי שלא מרוצה, במקום להתלונן – אני מציע שתבקשו להתנדב בכנס הבא, שתציעו את עצמכם בבחירות הבאות לועד, שתנסו להרגיע את הרוחות כאשר אנשים מתחילים לכעוס בחוץ במקום ללבות את האש. תעשו משהו כדי להפוך את החוויה של כולנו ליותר טובה. אל תדרשו מאחרים שיעשו את זה בשבילכם.

אנחנו נמצאים בצומת דרכים בכל הקשור לקהילה הזאת. וכולנו צריכים לשאול את עצמנו איזו קהילה בדיוק אנחנו רוצים שתהיה לנו? קהילה של אנשים פסיביים שיושבים במקום ודורשים מאחרים לעשות את העבודה עבורם, שרק יודעים לתת ביקורת שלילית ולכעוס כאשר הדברים לא עובדים אבל לא לפרגן? או קהילה מלוכדת, אקטיבית, איכפתית – שפועלת כל הזמן כדי לעזור אחד לשני, כדי ללמד וללמוד, וכדי להנות מהתחביב המשותף של כולנו? מההיכרות האישית שלי עם החברים בקהילה – אני מאמין שאנחנו יכולים להיות מדהימים אם נרצה בכך. בואו לא נלך לכיוון ההפוך.

יסה-קון: מוגי ביקש ממני לעשות פוסט אישי. לדעתי הוא לא צריך לבקש, אבל זה סיפור אחר. יש לו נטייה חזקה לצדק וחוש מפותח לראות דברים בצורה שקולה יחסית. כמו שהוא אמר, גם לי יש רגשות חזקים בנושא. עקב אילוצים מסוימים. הגעתי מאוחר יחסית לכנס ולא יכולתי להיכנס.

מה שאכן גרם לי להתעצבן. חלק גדול מהכעס שלי היה מופנה כלפי עצמי. הייתי יכול לקנות כרטיס באינטרנט מקודם, לבוא מוקדם יותר. ועם זאת לא תמיד יש לך את האפשרויות האלו. לפעמים אתה לא יודע אם תהיה פנוי באותו היום. לפעמים יש עיקובים שאתה לא מצפה להם. לכן נשאלת השאלה: איפה שאר הרגשות? לאן שאר הכעס אמור להיות מופנה?

המקום שכי קל, הוא אכן אמא"י. אבל זה לא אומר שזה המקום הנכון. לא עשיתי מחקר על הנושא. לכן אני לא יודע בדיוק מי עשה ולמה. אבל המצב כמו שאני הבנתי אותו, הוא שהיכל התרבות איפשר לאמא"י להכניס פחות אנשים ממה שתוכנן במקור. אני לא יודע מה הייתה הסיבה, או אפילו אם זה אכן קרה כי שמעתי את זה מפה לאוזן (אחרי הכל לא יכולתי להיכנס). אבל גם אם היו יכול להיכנס מספר האנשים שתוכנן במקור, לא היה מקום לכל האנשים שבאו בפועל.

כמו שמוגי אמר, הייתה בעיה עם בחירת המקום, לפי גודל ועלות. האפשרויות לכך הן יחסית פשוטות. או שאנשים ישלמו יותר כדי שיוכלו להיכנס או שימצאו איזה שהוא סידור בסגנון הישראלי הטוב של קומבינה. אבל בשביל זה צריך רעיונות, ולא לאחר מעשה אלא מראש.

עם עצם העובדה שהרבה אנשים לא היו יכולים להיכנס פנימה, זה לא היה נורא בחוץ. בסך הכל יצא לנו להיפגש עם חברי קהילה אחרים ולהתחבר אתם, שזה לדעתי החלק העיקרי בכנסים. נכון שלא הייתה לנו גישה לתוכן, אבל אני חושב שהרוח של הכנסים היא לראות את חברי הקהילה, ולדבר איתם – ולהכיר אנשים בצורה פיזית מאשר ברוב המקרים חברי הקהילה חולקים בדרך כלל דרך הרשתות החברתיות.

כמו שמוגי אמר, בעבר היה מאוד מאוד קשה למצוא מישהו שיודע על מה אתה מדבר, כשדיברת על אנימה ומנגה אבל זה לא אומר שלא היו אנשים כאלה. זה רק אומר שלא היה קשר בין אנשים. מה שבימינו קל מאוד בגלל ההתקדמות הטכנולוגית ועם זאת הקשר דרך העולם הטכנולוגי חסר באספקטים מסוימים. הכנסים הם מה שנותן לנו את מה שאין באינטנרנט.

והרבה מהכנסים קיימים בזכות אמא"י. גם אני מעריך את העבודה של אמא"י ושל המתנדבים ורוצה לומר לכולם תודה על מה שאתם עושים!

עם זאת, אל תחשבו שאני לא אשם כמוכם, גם אני לא התנדבתי. לא ניסיתי להיות חבר ועד. לא נתתי הצעות או פתרונות. כמו שאמרתי בהתחלה, מקור הכעס העיקרי שלי, ברגע שחשבתי על זה בצורה רגועה יותר, הוא אני עצמי. לכן, אם אתם מרגישים כעס, נסו לשנייה לעצור ולחשוב 'למה?' 'על מי?' ו-'מה אתם יכולים לעשות כדי למנוע מעצמכם להרגיש ככה בעתיד?'