מוגיטבה:
יסה-צ'אן,
אתה זוכר שדיברנו פעם על
איך העולם היה נראה אם המציאות של התיכון
הייתה דומה לסדרות אנימה? למשל,
שלא היה מקום בגג של בית
הספר כי כולם היו יושבים שם לאכול את
האובנטו שלהם. שלא היית
יכול ללכת ברחוב שלושה צעדים בלי שילדות
עם חצאיות מתנופפות יפלו לך על הפנים
מהשמיים. שאתה יכול
להצטרף למועדונים שלא באמת עושים בהם
כלום חוץ מלאכול עוגות במקרה הטוב,
וליצור חברויות בלתי נשכחות
עם הרמון ענק של בנות יפיפיות מכל הסוגים
(ולפעמים גם בחור עם
גישה ליברלית במיוחד)?
יסה-קון:
לא.
מוגי:
<מתייבש, משתעל
באי נוחות>... ובכן,
דיברנו על זה פעם. בכל
מקרה זה לא מה שאנחנו הולכים לדבר עליו
הפעם. אבל אם יש משהו
שאני יכול לומר לזכות הסדרה הנוכחית,
זה שהיא די עושה סיבוב על
זה. סדרה שבה אחים לא
מאוהבים אחד בשני, הם
רבים אחד עם השני:
סדרה
שבה פוטו-רצח אשכרה
מצדיק את שמו:
(רק
אני חושב שהפרצוף הזה מזכיר ahe-gao?)
(כנראה
שאתה היחיד שיודע מה זה אומר, או
לפחות מודה בזה בכזאת גאווה).
(זה
הכל למחקר, באמת!
ומה הסיפור של הסוגריים
האלה?)
(אני
לא שמתי אותם שם.)
בקיצור,
זו סדרה שמציגה את החיים
היום יומיים בתיכון ביפן ובכלל, קצת
יותר קרוב לאיך שהם באמת: גיהינום
רצוף וחסר רחמים.
יסה-קון:
אההה.... אמ...
לא בדיוק. לא
לכולם זה ככה, ולמרות
שהסידרה הזאת מנסה להראות עד רמה מסוימת
איך זה כשמנסים להראות איך החיים היו
נראים אם היית מנסה להתייחס אליהם כמו
מנגה במציאות. הם גם
לוקחים את זה פה (בגלל
שזה מנגה) קצת רחוק
יותר. ועם זאת, אני
לא בטוח שעדיין הצגנו את שם הסדרה.
ואנחנו כבר רצים קדימה עם
הדיון עליה.
פרטים,
פרטים. הקוראים
שלנו יודעים לקרוא כותרות, אני
מקווה... למקרה שלא,
אנחנו הולכים לדבר היום על
וואטה-מוטה (watamote)
שזה קיצור של השם הקליט: "לא משנה איך תחשבו על זה, זו אשמתכם שאני לא פופולרית" (watashi ga motenai noha dou kangaetemo omaera no warui da). אתה
מוכן להסביר לי מה יש ליפנים בזמן האחרון
עם שמות שיכולים למלא ספר שלם בעצמם?
אחרי
שהייתה ריצה של הרבה מאוד מנגה, ומתוכה
גם אנימה שהיו לה שמות יחסית קצרים,
ולפעמים זה גרם להתבלבלויות
גם כן. אני חושב שהם
החליטו לעשות שמות ארוכים כדי שלא יתבלבלו
בין המנגות. מתוך ידיעה
שלא משנה מה אורך השם, המעריצים
ימצאו דרך לקצר את זה.
או
החברות שמשווקות אותם, אבל
לא משנה. בקיצור,
המנגה עוסקת, כאמור,
בחיי היום יום של תלמידת
תיכון בשם קורוקי טומוקו שהכישורים
החברתיים שלה מסתכמים ב..
(למעשה
השם שלה מורכב מהסימניות של עץ שחור,
חוכמה וילד/ה,
אבל הוא גם מהווה סוג של
משחק מילים מכיוון שהוא נשמע כמו “חבר/ה
וילד/ה”)
טומוקו
צ'אן מתחילה את התיכון
עם תקוות גבוהות. היא
בטוחה שהיא הולכת להפוך להיות פופולרית
ולרכוש המון חברים. אבל
בפועל...
היא
לא בדיוק האדם הכי פופולרי בבית הספר.
האמת
היא שכל כך קשה לה לדבר עד שהיא צריכה
להתאמן על זה:
בניגוד
לגיבורים וגיבורות של סדרות אנימה ומנגה
בדרך כלל, טומוקו לא
מגבשת מעגל חברים רחב, לא
מוצאת את מקומה בכיתה ולא חיה חיי תיכון
מספקים ונפלאים. לפחות
לא במובן המקובל של המילה. במקום
זאת, הסדרה עוקבת אחרי
הניסיונות ה...
פתטיים?
… כושלים
שלה שוב ושוב לשנות את מצבה. אחרי
היחסים שלה (הכמעט ולא
קיימים) שלה עם בני
הכיתה שלה, עם משפחתה
ועם אנשים זרים. ובעיקר
אחרי הפרשנות הסרקסטית, המרושעת
וההזויה שלה לעולם.
אחת
הבעיות שלה היא שהיא באמת לא מקושרת לעולם
בשום צורה הגיונית.
ומצד
שני, מי מאיתנו לא?
בדיוק.
זו בעיני הנקודה החזקה
בסדרה הזאת. בניגוד
לסדרות אחרות, הסדרה
הזאת לא מנסה לייפות את המציאות. היא
לא מנסה להעמיד פנים שאם רק תרצה מספיק,
הכל יהיה טוב יותר. לא
מסתירים בה דברים מגעילים:
ומחשבות
מרושעות.
הסדרה
מציגה בצורה מגוחכת את השטחיות של תלמידי
התיכון שלא נמאס להם מהקראוקה, את
הריבים המטופשים וחסרי המטרה שבין אחים,
את חוסר הרצון הגלוי של
תלמידים ללכת לבית הספר. ויותר
מכל את העובדה שיש אנשים שממש לא מצליחים
להסתדר עם רוב האנשים שמקיפים אותם
ושהתיכון יכול להיות מקום זוועתי ובודד.
מקום שבו הם מרגישים שהם
הופכים לשקופים ממש:
זה
כמעט כאילו מישהו עשה אנימה על תקופת
התיכון שלי. רק חסרה
המשיכה לבנות....
אוקי,
אז כולל המשיכה לבנות...
בקיצור,
מה שאתה מנסה להגיד, זה
שהאנימה הזאת מדברת על מוגי. מוגי
הסתיר מכם עד עכשיו את העובדה שהוא ילדה
יפנית קטנה, אבל הגיע
הזמן שנספר את האמת.
...ועם
זקן די נאה. כן, אני
מודה באשמה. (#;^_^)
זקן
נאה? תלוי בעיניים של
מי...
אבל
זו גם הבעיה של הסדרה. יש
סדרות שבהן יש...
ושוב
פעם אנחנו קופצים קדימה ומבקרים את הסדרה
לפני שסיימנו להסביר מה קורה בה.
ובכן,
כמו שאמרנו, לא
קורה בה הרבה. חוץ
מטומוקו, הדמויות
החוזרות באנימה ובמנגה כוללות את אחיה
של טומוקו – בחור פופולר בקרב הבנות
והבנים כאחד שנוטה להיות די...
בוגר
לגילו?
התכוונתי
לכתוב זעפן כלפי אחותו.
ברצינות,
אם אחותך הייתה אוכלת לך
משהו ששמרת במקרר ואז מגיבה ככה:
לא
היית מגיב גם כן ככה?
לא
יודע, אני לא זה שיש לו
אחות...
תחשוב
על זה כמו על אח שלך, רק
יותר מעצבן.
כשהיינו
קטנים ואח שלי היה מעצבן אותי, פשוט
היינו הולכים מכות. אי
אפשר לעשות את זה עם אחות...
בדיוק!
או
בעצם כן?
אני
שומר על זכות השתיקה.
חוץ
ממנו, במשפחה יש את אימא
שלהם, שבעיקר מטילה על
טומוקו מטלות בית שהיא מסרבת לעשות.
אבא שלהם שמופיע רק בסצנה
וחצי, וגם שם בלי פנים.
ובת הדודה שלהם, אשר
מעריצה את טומוקו.
הדמויות
המרכזיות האחרות בסדרה הן של חברתה הטובה
ביותר של טומוקו יו נרוסה, אשר
למדה איתה בחטיבה אך הלכה לתיכון אחר.
יו היא "החנונית-שעוברת
מייקאובר-ופתאום נהיית
יפיפיה-ומוצאת חבר-אבל
נשארת נחמדה" - הקלאסית.
היא
גם גדלה במובנים נוספים.
לא
בדיוק. בספין-אוף
שמראה את החיים שלהן בחטיבה, מראים
שגם אז היא הייתה מפותחת לגילה. אבל
בוא לא נגלוש מהנושא.
כן,
אנחנו אף פעם לא גולשים
מהנושא.
בנושא
הזה אני אשמור על זכות השתיקה.
כמו שאמרתי, יו
היא בחורה יפה וטובת לב. מיותר
לציין שהיא לחלוטין מאפילה על טומוקו.
מצד שני, היא
גם מעוררת בה לא מעט תחושות לסביות -
עוד
דבר שנדיר הרבה יותר
מדי (לטעמי לפחות)
באנימה ומנגה רגילים.
במנגה
מופיעה גם חברה נוספת של השתיים מתקופת
החטיבה – קוטומי, אשר
מתבררת כדומה במידה רבה לטומוקו, היא
חולקת איתה תחביבים, גישות
ואת החיבה שלה ליו. שתיהן
שונאות אחת את השנייה כמובן.
אוקי,
עכשיו אתה יכול להמשיך עם
הסקירה. אבל בעצם כבר
עשינו את זה, לא?
טוב,
יש לי עוד קצת לומר על זה.
גם
לי. יש הבדלים בין המנגה
לאנימה. בנוסף למנגה
יש ספין-אוף שמתאר את
מה שקרה לדמויות בזמן החטיבה. ההרגשה
שאני קיבלתי מהמנגה ומהאנימה שונה.
באנימה טומוקו הרבה פחות...
חמודה. היא
נוטת יותר להיות...
מרושעת?
כן.
בדרך כלל כשאתה רואה אותה
מרושעת, היא מנסה לשמור
על ההערכה העצמית שלה בכך שהיא יורדת על
אנשים אחרים (בתת המודע
שלה, לא בגלוי) כדי
לא להרגיש לגמרי פתטית. אבל
כשאתה רואה כמה קשה לה לדבר עם אנשים,
כמה היא מסכנה, כמה
היא מסתפקת במעט. כל מה
שבא לך לעשות זה לחבק אותה ולהגיד לה שהכל
יהיה בסדר.
אני
מקווה שאני לא צריך להזכיר לך שהיא בת 16,
נכון?
למה
הראש שלך תמיד הולך לכיוונים האלה?
כי
אני גבר.
לפי
מה שזכור לי הסכמנו שאתה ילדה יפנית קטנה.
עם זקן.
אה
כן. נכון. אופס.
בקיצור, אני
מסכים איתך. וזאת בדיוק
הנקודה שהופכת את הסדרה לכל כך בעייתית
לדעתי. כמו שהתחלתי
לומר, יש סדרות שמציגות
מציאות חברתית קשה ודמויות שסובלות שאתה
ממש יכול להזדהות איתן – כמו למשל המנגה
"צורתו של הקול"
(koe no katachi - שעוסקת בילדה
חירשת שסובלת מהתנכלות), ויש
סדרות שבהן הכל יופי טופי, ואם
מישהו לא מצליח זו רק אתנחתא קומית.
אבל בסדרה הזאת משלבים את
שניהם.
מצד
אחד מציגים לך דמות שבאמת סובלת. מישהי
עם חרדה חברתית, שחווה
כישלון אחד אחרי השני, ומאושרת
מניצחונות קטנים אם בכלל.
כגון
להגיד שלום לסנסיי לפני שהיא הולכת מבית
הספר.
או
להדליק מצית.
אבל
בו זמנית הסדרה הזאת אמורה להצחיק אותך.
והיא לא ממש עושה את זה.
במובן הזה, המנגה,
שהיא יותר קלילה, פחות
מציגה את טומוקו באופן שלילי, וגם
מראה התקדמות מסויימת (גם
אם מאוד קטנה) היא הרבה
יותר כיפית לקריאה. לפעמים
היא אפילו ממש מצחיקה. הצפייה
בסדרת האנימה, לעומת
זאת, ממש הייתה חוויה
כואבת. הייתי חייב להכיח
את עצמי לצפות עד הסוף. - קוראים
יקרים, תעריכו את מה
שאני עושה בשבילכם! אני
סובל כדי שאתם לא תצטרכו!
כן,
כמו שהזכרנו מקודם. אם
תראו את האנימה או המנגה, תדעו
שהגיבור הראשי שלנו, מוגי
סובל רק בשבילכם. תרגישו
את הכאב שלו.
ולצערי
אני מסכים חלקית עם מוגי. אני
חושב שהאנימה יכול לעמוד בפני עצמו.
אבל אני חושב שהאנימה אכן
מציגה את טומוקו יותר בצורה מגעילה,
מרושעת ופחות משעשעת מהמנגה.
אבל אם אתם רואים את האנימה
קודם זה פחות מפריע. עם
זאת אני עדיין ממליץ יותר על המנגה.
נקודה
אחת אחרונה ששווה לדעתי לציין לטובת
האנימה היא העיצוב שלה. אני
חייב לציין לטובה גם את האלמנטים האומנותיים
שבהם השתמשו כדי להעביר את הרעיונות
והתחושות של טומוקו במהלך הסדרה (שלא
לדבר על רפרנסים לסדרות אחרות, שלא
היו קיצ'יים מדי,
ואפילו לספרים).
בזמן
האחרון אנחנו רואים המון רפרנסים קיצ'יים
כאלו, שלא מופיעים בכלל
במנגה המקורית אלא רק בסדרות. שזה
דבר טוב ולא טוב – טוב כי זה מחבר אותך
לאנימה ומנגה אחרות. נותן
לך מעין קריצה, ולפעמים
אם עושים את זה טוב, מעביר
מסר בצורה יותר טובה. לא
טוב, כי זה קיצ'י,
לרוב לא קשור בצורה כלשהי
לסדרה הנוכחית, כאילו
תקעו את זה שם בכוח.
כמו
כן, גם הסאונדרק די
חביב. שיר הפתיחה עם
הנימה המטאלית שלו, והקאבר
של האצונה מיקו (בסוף
פרק 6) ל"נאצו-מצורי"
משנות התשעים היו נחמדים
במיוחד.
לסיכום:
למה
לראות:
כי
לראשונה מזה לא יודע כמה זמן, מדובר
בסדרה שמציגה מציאות לא ורודה ונפלאה אך
די ריאליסטית ובסדרה שמתארת תלמידת תיכון.
יכולתי ממש לדמיין את עצמי
יושב בכיתה בכמה מהסצנות שהופיעו שם
(ואולי גם את יסה-קון
לצידי, שקוע בספר שלו
ואדיש לעולם. - ממש כמו
בתיכון). ובוא נודה
באמת, כולנו פה חנונים
– אין לי ספק שגם רובכם תוכלו להזדהות
איתה. כי המנגה משעשעת
ומצחיקה – אפילו שהנצחונות של טומוקו הם
קטנים ובודדים, אתם
תמצאו את עצמכם חוגגים אותם איתה. וכי
יש שם הרבה רמזים לסביים.
אתה
באמת רוצה להיכנס לתיאור שלנו של התיכון.
אני
חש באיום בנימת כתיבתך?
איזה
חושים חדים יש לך...
בוא
לא נבריח את שני הקוראים שאולי עוד הגיעו
לפה בטעות בעקבות חוסר היכולת של גוגל.
כמו
שמוגי אמר, אתם בהחלט
תוכלו להזדהות עם טומוקו. בנוסף,
אם אתם במקרה בוגרים מספיק
תוכלו ללמוד מזה על ההתנהגות שלכם ושל
אנשים מסביבכם. הדברים
שרואים באנימה לא נכונים רק ליפן.
לרוב אנשים לא עוצרים לחשוב
על אחרים, אבל כשאני
ראיתי את זה, חוץ מלראות
את עצמי חשבתי גם על אנשים אחרים. איך
אני מתנהג לאחרים, איך
אני יכול לנסות לעזור למישהו כמו טומוקו,
לפחות חלקית. כי
אני חושב שהיא קצת מוקצנת - רוב
האנשים יכולים להגיד שלום למישהו שאומר
להם שלום, בלי לחשוב
פעמיים (עם כי, אני
לא בטוח שזו הסיבה של רוב האנשים לראות
אנימה אבל עדיין).
למה
לא לראות?
לגבי
האנימה – כבר אמרתי סבל מתמשך?
כי
האנימה פחות טובה מהמנגה. היא
מציגה את הדמות בצורה יותר שלילית.
ולכן זה פוגע ברמה מסוימת
בהזדהות. בנוסף היא קצת
פחות מצחיקה לדעתי.
לגבי
המנגה, כי אין פה (לפחות
בינתיים) סוף שמח.
אין פה הצלחות גדולות,
ואפילו דרמות גדולות.
זוהי סלייס-אוף
לייף במלוא מובן המילה. אלו
החיים הרגילם – אנחנו פשוט רואים אותם
מהעיניים של ילדה אחת קטנה ומאוד מתוסבכת.
אני
מסכים. אין בדיוק עלילה.
אין בדיוק משמעות.
למה
לשים לב?
באנימה
אתה יכול לראות כיצד הרגשות והאווירה
מועברות דרך עיצוב אומנותי די ליברלי של
חלק מהסצנות.
לכך
שטומוקו אמורה להיות התגלמות כל מה שלא
חמוד וסקסי, אבל בעצם
בעיניים ישראליות היא בחורה די רגילה (אך
בישנית). ותאכלס,
היא די חמודה.
וכמובן
לכך שיש סצנה אחת שאבא של טומוקו מוצא
אותה ישנה עם מכשיר עיסוי ביד, כשבמסך
לפניה מופיע משחק דייטינג לבנות. אי
אפשר שלא לתהות מה בדיוק היא בדיוק היא
עשתה איתו...
דבר
אחרון: ההבדל המשמעותי
בין הקול הפנימי של טומוקו למה שבסופו של
דבר יוצא החוצה לסביבה.
ציון
בסולם מוגיטבה:
★★★★★★☆☆☆☆
(בעיקר
כי האנימה מורידה מהציון)
ציון
בסולם יסה קון:
★★★★★★★☆☆☆
(בעיקר
כי ראיתי את האנימה קודם ולא הרגשתי את
ההורדה)
מילון
מונחים (לא מדויק, לא שלם, לא רציני. בשביל זה יש ויקיפדיה!)
אהה-גאו:
<זהירות, הקטע
הבא לא מיועד לילדים> אוקי..
ננסה לנסח את זה בעדינות.
אין צורך לספר לכם, אנו
מניחים, שהנטאי טיפה
מקצין ומעוות את המציאות. כלומר,
יותר מפורנו רגיל (תסמכו
עלינו, היינו פעמיים
ביפן ולא מצאנו אונס תמנונים בשום מקום!)
. אחת הדוגמות לכך היא בסגנון
שמתאר את הדמויות ברגע ה... שיא,
כשהן עושות את הפרצוף הכי
מטומטם שאי פעם ראיתם בחיים שלכם – לשון
בחוץ חיוך מפגר, ומבט
מסטול. לעיתים בלווי
סימן ניצחון באצבעות בשביל תמונה.
פוטו
רצח: תא העינויים הקטן
הזה שאליו נכנסת בר רפאלי ויוצאת עם תמונות
של חנה לסלו. ביפן קוראים
להם פורי-קורה, והם
נחשבים למוקד עליה לרגל לזוגות ולקבוצות
של ילדות תיכון (אם
לשפוט לפי אנימה). מצד
שני, אם לשפוט לפי אנימה,
אפשר לצאת מהתאים הללו עם
תמונות יפות – אנחנו נאמין שיש באמת אונס
תמנונים ביפן לפני שנאמין לזה...
ילדה
יפנית קטנה עם זקן -
קרואקה
– הדרך הנכונה/אוטקואית
אילאית ומתנשאת, לומר
קריוקי. אל תשאלו אותנו
איך הצליחו במערב לערבב את המונח עד כדי
כך. כנראה שבאותה דרך
שבה נוצר פוקימון ו-miduri Sour. אבל
זה ממש מעצבן שמעבד התמלילים שלנו מתקן
את המילה קראוקה, ומציע
להחליף אותה בקריוקי.
נאצו
מצורי – מילולית "פסטיבל
הקיץ.” זו גם כותרת שיר
קיצ'י וקצת מעצבן משנות
התשעים, שתוכלו למצוא
את המקור שלו אם תחפשו ממש ממש עמוק
בניקו-ניקו דוגה.
אנחנו מעדיפים בהרבה את
הגירסה של האצונה מיקו. מי
אמר שאיידוליות וירטואליות לא יכולות
לעשות מטאל?
סליס
אוף לייף – אתם מכירים את הסדרות האלו
שמתארות חיי יום יום של אנשים? אין
בהן דרמות גדולות במיוחד, הרפתקאות,
טרגדיות, אירועים
על טבעיים או סיפורים מרגשים. פשוט
סדרות שכל פרק בהן עוסק בחיי היום יום של
הדמיות ובאירועים הרגילים שקורים להן?
אתם יודעים, אנימה
שנראות כאילו ג'רי
סיינפלד כתב אותן? אז
זה זה.
בפעם
הבאה נסקור את: koe no katachi – צורתו
של הקול.
